"חלום אמריקאי": מבצע עוקץ או עבודת אמנות?

בסרטו החדש של דיוויד או. ראסל יש הקפדה על הפרטים הכי קטנים, לצד תצוגות משחק פרועות ומרתקות של מיטב כוכבי הוליווד. ובכל זאת, לא לגמרי ברור עם מה אנחנו אמורים לצאת מהסרט הזה

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

בסוף השבוע האחרון של 2012, עלה לאקרנים בישראל סרטו של דיוויד או. ראסל, "אופטימיות היא שם המשחק", בכיכובם של ברדלי קופר וג'ניפר לורנס כשני אנשים לא מאוזנים שמתאהבים כנגד הסיכויים וההיגיון. רוברט דה נירו הפליא בתפקיד קטן. בדיוק שנה לאחר מכן וזה כבר מרגיש כמו מסורת – שוב סוף השבוע האחרון של השנה מציע לנו סרט בבימויו של ראסל ובכיכובם של קופר, לורנס ודה נירו, הפעם כחלק מקאסט נרחב וזוהר אפילו יותר. ליציאה השנתית של הבמאי קראו בארץ "חלום אמריקאי", שם שחוטא למקור האנגלי, "American Hustle”, משתי סיבות. ראשית, הוא מייצר ציפיות לסרט הקשור לחלומות בכלל ולמונח השגור "החלום האמריקאי" בפרט, אבל למעשה עוסק בנוכלות. שנית, המילים “המולה אמריקאית" בהחלט מתארות הרבה יותר במדויק את מה שמתרחש על המסך במשך 138 דקות מטורפות ורועשות.

» חלום אמריקאי - כל הפרטים ומועדי הקרנות» הסרטים שילהיטו את הדרך אל האוסקר» אוסקר 2014 - הסיקור המלאהתוספות המשמעותיות ביותר בקאסט שתואר לעיל הם כריסטיאן בייל ואיימי אדמס, שניהם כבר עבדו עם הבמאי בסרט אחר שלו שזכה להצלחה - “פייטר". השניים מגלמים צמד נוכלים בשם אירווינג רוזנפלד ואידית גרינזלי, שמצליח בקטן, בעיקר בעולם הלוואות הכספים ומכירת אמנות מזויפת. ספק במקרה וספק במכוון, נופל עליהם סוכן פדרלי פרוע (קופר), שסוחט אותם לעזור לו לרקום תוכנית שתפיל פוליטיקאי גדול (ג'רמי רנר) על לקיחת שוחד, ואולי אפילו את המאפיה וראשה (דה נירו). לזוג התכסיסנים אין ברירה, אחרת ילשין הסוכן על עסקיהם הלא חוקיים, וכך מזימות מתחילות להירקם. בינתיים, הקשר המקצועי בין גרינזלי ורוזנפלד הופך לרומנטי, ואז מתפצל לשני משולשי אהבה – גרינזלי מתקרבת לסוכן הפדרלי, בעוד אשתו החוקית של רוזנפלד (לורנס), נדחפת גם היא לתמונה. וזו תמונה שמתחילה להיראות לא רק כמו אמנות מזוייפת, אלא כמשחק קלפים של רמאים בו כבר אי אפשר לדעת מי נגד מי ואיך כל זה יסתיים.

תכסיסנות היא שם המשחק. איימי אדמס, בראדלי קופר וכריסטיאן בייל (צילום: יח"צ)

לטבוע בשקר הפנימי כפי שמציינות כתוביות הפתיחה, חלק מהאירועים המוצגים על המסך קרו באמת. הסרט שואב את ההשראה לסיפורו ממקרה אמיתי שהתרחש, כמו עלילת הסרט, בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80. בהיסטוריה האמריקאית הוא ידוע בתור "ABSCAM”, מבצע עוקץ של הבולשת שהרשיע בסופו של דבר אישי ציבור רבים, אבל במקור התחיל כמעקב אחר רכוש גנוב ונוכלים קטנים. התסריט של אריק סינגר (“הבנק”) וראסל נכתב כדרמטיזציה של אירועים אמיתיים, אבל די הועף מהחלון על סט הצילומים, שם הבמאי הותיר לשחקניו חופש לאלתורים. התוצאה מתחלקת לטוב ורע, כשהדמויות שיצרו השחקנים והשחקניות באמת גדולות מהחיים, אבל מתנהלות בעלילה בלתי אפשרית.בפן החיובי, וכיאה לסרט על הונאה וזיוף, יש לשבח את תחום המשחק. אסור היה לסרט לנגן תו אחד שגוי, ולא רק שכל הנוגעים בדבר מרביצים הופעות מדויקות אך מופרעות, אלא שגם כל דמות ודמות מתאפיינת על ידי אלמנטים חיצוניים בולטים, שקר פנימי שמניע אותה לפעול, והשחקנים פשוט טובעים בתוך הדמויות שלהם. כלומר, כולם מלבד לואי סי. קיי. בתפקיד סוכן אף.בי.איי. כפי שהוכיח ב"יסמין הכחולה" מוקדם יותר השנה, האיש פשוט לא יודע לשחק, וכולי תקווה שהוא ישוב לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב ויתרחק מסרטים. על פאות ומחשופים

כדי להדגיש מיד בפתיחה מהו הנושא המרכזי, הסרט נפתח ברגע היחידי פחות או יותר בו דמות מסתכלת על עצמה במראה באופן ממושך, פיזית ומטאפורית. זהו הרגע בו כריסטיאן בייל, ששוב השמין פלאים בשביל תפקיד, הופך ליצור הנאלח אך מעורר האהדה שהוא אירווינג רוזנפלד. זה לא רק שיער הפנים, התסרוקת האיומה והמשקפיים הגדולים שמסתירים את בייל בתוך הדמות – השחקן שוב שינה לחלוטין את שפת גופו, ואפילו את קולו (אין לי מושג איך הוא עשה זאת, אבל הוא לא נשמע כמו בשום תפקיד אחר). גם אמוציונלית ואנרגטית, בייל לחלוטין המציא את עצמו מחדש בשביל התפקיד, וההופעה שלו לבדה מצדיקה צפייה בסרט.

ראוותנות למכביר. "חלום אמריקאי" - טריילר:

שאר הדמויות נשענות אף הן על המלתחה או הרושם המטעה שהן יוצרות. השיער המתולתל של הסוכן (הברקה של קופר ולא של המלבישה) אינו מקורזל טבעי, אלא מושג בקצת עבודה קשה והרבה רולים. ככל שהוא ודמותה של אדמס, המזייפת מבטא בריטי חצי מהסרט, מתקרבים – כך השיער שלה עצמה נהיה מתולתל יותר ויותר, מה שרומז על הקשר המתהדק ומתפתל ביניהם. עוד שווה לציין בעניין של אדמס, והדבר נכון לגבי לורנס, המעצבת לעצמה דמות של עקרת בית עצבנית מניו ג'רזי, הוא הביגוד – או יותר נכון, היעדרו. הסרט מתרחש כנראה בעולם ללא חזיות, והמחשופים בו מגיעים תמיד עד הפופיק.

הראוותנות של הסרט מגולמת גם בעיצוב האמנותי, והיחסים בין השקרים לאמיתות מקבלים ביטוי גם בצילום, שלא נח לרגע כדי להראות הכל מכל זווית אפשרית, כשכל פריים נותן למתרחש משמעות אחרת. השאלה היחידה שנותרת בסיום, שכן העלילה עושה כמיטב יכולתה לסגור קצוות, היא מה לכל הרוחות רצה מאיתנו דייויד או. ראסל הפעם? ניכר שהושקעה המון מחשבה בעיצוב הדמויות מחד, אבל הכל מרגיש קצת מחופף מאידך. האם גם הסרט הוא מעשה אמנות הזיוף? מבצע עוקץ של במאי נוכל רק כדי להוכיח איזו נקודה? אולי אם הסרט היה קצת יותר כיפי וקצת פחות מבורדק, לא היה צורך בשאלות האלה. אבל למרות שהוא לא ענק כמצופה, "חלום אמריקאי" הוא עדיין דרך לא רעה בכלל לסגור עימה את השנה.

» חלום אמריקאי - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ