"סיפור משפחתי": נפלא עד כדי היאנחות

המפיצים הישראלים נוטים להפלות לרעה סרטים אסייתים, אבל "סיפור משפחתי" ניצל בעור שיניו והגיע לקולנוע. עכשיו רק נשאר להצביע ברגליים וללכת לראות את הסרט הכי מרגש שמוקרן בימים אלה על המסכים

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

מתי כבר נשתחרר מהדעה הקדומה על קולנוע אסייאתי בארץ? מי קבע שמה שהקהל הישראלי אוהב הוא רק ארצות הברית וצרפת, או מקסימום ספרד או איטליה? האנימציה היפנית גורמת לאחותה מהצד השני של האוקיינוס השקט להיראות כמו סקיצה, בדרום-קוריאה עושים סרטי ז'אנר הוליוודיים הרבה יותר טוב מהמקור ולא מעט במאים מאסיה ממשיכים מסורות של גדולי הקולנוענים אי פעם. אחד מהם הוא הירוקאזו קורה-אדה, המגיע מארץ האגדות של קורוסאווה ומיוזוגשי, אבל הופך דווקא לממשיך דרכו של יאסוג'ירו אוזו, גם הוא בן ארץ השמש העולה. קורה-אדה זכור לטוב מסוף שנות ה-90 וראשית ה-2000, עם סרטים כמו "החיים שאחרי" ו”איש אינו יודע". למרות שהמשיך לעשות סרטים בקצב קבוע, מבחינת הקהל הישראלי היה משול לנעלם, עד ששב למסכינו לפני כשנתיים עם "המשאלה". כעת מתחיל כנראה רצף חדש, שכן גם "סיפור משפחתי" של הבמאי היפני העדין עולה לאקרנים, אחרי שכיכב בפסטיבל חיפה האחרון.

» סיפור משפחתי - כל הפרטים ומועדי הקרנות

"סיפור משפחתי" החל את דרכו העולמית כזוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן 2013, אבל בניגוד לזוכים האחרים לא נקנה מיידית להפצה בישראל. סרט אסייאתי נוסף, “מגע של חטא" הסיני, לא הופץ אף הוא בארץ למרות שזכה בפרס התסריט. זוהי דוגמה טרייה ומובהקת לאפליה היחסית של קולנוע מיבשת אסיה בישראל, כי שאר הזוכים בפסטיבל דווקא נקנו והופצו ("כחול הוא הצבע החם ביותר") או יופצו בקרוב ("בתוך לואיין דיוויס", "העבר", "נברסקה"). באופן לא מפתיע, שניים מהם אמריקאים ושניים צרפתיים. אני מציע לשים סוף לעניין הזה ולהצביע ברגליים – לכו לראות את הסרט הנפלא והמקסים עד כדי היאנחות ששמו "סיפור משפחתי", ואז אולי עוד דרמות אסיאתיות חכמות ומרגשות כמוהו יגיעו לארץ.

בחירתה של סופי סאן. סיפור משפחתי - טריילר:

בלי קיטש, עם רגש

השם העברי מקטין קצת את הסרט, שכן הסיפור הוא חתיכת סאגה והמשפחה היא למעשה שתיים. אנו מתחילים עם משפחתו של ריוטה (מסהארו פוקויאמה), אשתו מידורי ובנו הקטן קייטה, החיים בנוחות כלכלית כתוצאה מהיותו של אבי המשפחה מצליחן. ההורים לוקחים על עצמם את התפקידים המסורתיים של אב נוקשה ואם מגוננת, וסביב יום הולדתו השישי של בנם היחיד מקבלים הודעה מטרידה מבית החולים בה נולד קייטה: מסתבר שתינוקם הוחלף בלידתו עם זה של משפחה אחרת. עכשיו עליהם לעשות בחירה בלתי אפשרית – האם להחליף חזרה בין הילדים כך שבנם הביולוגי ישוב אליהם לראשונה, או לחיות בידיעה שמי שגידלו באהבה במשך שנים הוא למעשה אינו בנם האמיתי, ואין ביניהם קשר דם. ריוטה, שתמיד חיפש את כישרון הנגינה ותכונות נוספות של עצמו בבנו ללא הצלחה, נוטה להחליף. אשתו לא מוכנה אפילו לשמוע על העניין. השניים מחליטים לפגוש את המשפחה מהצד השני של הטעות, מה שממש לא מקל על העניינים.

הדילמה שבבסיס הסרט היא מנוע דרמטי ורגשי רב עוצמה, שבידיו של כל במאי אחר היה הופך למסחטת דמעות מהסוג המכני ביותר - עם צעקות וסצנות מלודרמטיות המתפוצצות כזיקוקי דינור בשמי טוקיו. את הפרס בקאן קיבל הסרט מידי יושב ראש חבר השופטים סטיבן ספילברג, שכבר החל להגות ברימייק אמריקאי לסרט בעל הנושא החביב עליו בכל הזמנים מלבד חייזרים – יחסי אבות ובנים. קל לדמיין איך ייראה סיפור כמו זה בבימויו של יוצר אמריקאי הנוטה לקיטש והעצמה דרמטית, וקשה להבין כיצד הצליח קורה-אדה, בתבונה וכישרון רבים כל כך, להימנע מכל המתואר לעיל, ולהשאיר את הסרט כל הזמן בנתיב הרגשי המאופק בו הוא מתהלך. כשהנושא כל כך גדול מהחיים אין צורך לצעוק, והבמאי-תסריטאי היפני נותן לסרט שלו להגיד את דבריו בדרכי נועם ומתוך הבנה ששתי אפשרויות הבחירה של ההורים קשות מנשוא ואין סיבה להכביד גם על הצופים.

התפוח נפל קרוב לעץ אחר. סיפור משפחתי (צילום: מתוך הסרט)

ספקות של אבות

עם זאת, את מה שיש לסרט להגיד הוא אומר בקול רם וברור. את השאלות שהוא מבקש להציף הוא כותב באותיות קידוש לבנה וכלל לא מתחמק מהדרמה הגדולה שמקננת בו. באנגלית נקרא הסרט "Like Father, Like Son”, ואכן האבות הם שמניעים או משפיעים יותר על העלילה. בעוד הנשים מוצאות שפה משותפת ביניהן וחולקות קווי אופי דומים, הדמויות הגבריות לא היו יכולות להיות מעוצבות בצורה הפוכה יותר. כולם, אגב, משחקים באופן מעורר התפעלות, כולל הקטנטנים, וניכר כי הם מבינים את דמויותיהם לעומק. ריוטה הוא אב קפדן אך נעדר, שתפקידו בעיני רוחו הוא בעיקר לחנך וללמד את בנו. מולו ניצבת דמות אב שדווקא הנוכחות בחיי בנה היא העיקר, כמו גם מתן חיבה ומענה על צרכים כמו תיקון צעצועים והשתוללות משותפת במקום הצבת גבולות והקניית ערכים ישירה. ריוטה מושיב את בנו להתאמן בכל יום בנגינה בפסנתר, למרות שהקטנצ'יק לא ממש נהנה מהעניין או מפגין חיבור לכלי. הידיעה שמכה באביו, כי הילד שלו אינו בשר מבשרו, מחזקת בו ספקות בדיוק היכן שלא היו צריכים להיות – בשאלות של גנטיקה ותורשה. האם לאבות חשוב יותר עניין קשר הדם, בעוד אמהות מטבען יאהבו כל יצור חי שאותו טיפחו? זוהי רק אחת השאלות עימה מתמודד הסרט בהצלחה.

אם לנסות לנחש מה היה עולה בגורל כל אחד מהילדים לולא האירוע המחולל של הסרט, כנראה שאחד מהם היה הופך לאדם אחד הישגי, קריר ולא מאושר בחייו, בעוד השני אמנם לא יזכה להצלחה כלכלית, אבל יידע להעניק אהבה לסביבתו ויפתח את כישוריו בעצמו. אם כי לא בטוח מי יהיה מי, שכן ילדים נוטים גם למרוד בהוריהם, יהיה החינוך שקיבלו אשר יהיה, ולגדול להיות אנשים שונים בתכלית ממה שציפו מהם. הסרט לוקח את שלל האקסיומות האלה על התא המשפחתי המקובל ובעיקר על הורות ואבהות, ומפקפק בהן באופן שבוודאי יעורר מחשבה ורגש גם אצל האדיש שבצופים.

סיפור משפחתי - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ