"אוגוסט: מחוז אוסייג'": משפחה בהפרעה

בעיבוד הקולנועי למחזה זוכה הטוני יש רמת משחק נדירה, קיתונות של רגש ומטח קללות משובח במיוחד מפי ג'וליה רוברטס. הבעיה היחידה, והיא די גדולה, היא ששכחו להפוך את המחזה לסרט

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

ברוח סיכומי השנה שיימשכו כנראה עד ש-2013 תסגור אחריה סופית את הדלת, אפשר להגיד שב-12 החודשים האחרונים ראינו לא מעט תיאטרון בקולנוע. מה שהתחיל עם “אנה קרנינה” ו"עלובי החיים", שני עיבודים לא שגרתיים ליצירות שגורות, הגיע לשיא עם "קיסר חייב למות" של האחים טביאני וממשיך כעת עם שני סרטים שעלו לאקרנים בתזמון דומה. האחד הוא "ונוס בפרווה", גרסת רומן פולנסקי למלחמת המינים של במאי ושחקנית הכלואים באולם תיאטרון, והשני הוא המחזה זוכה הטוני שהפך לסרט בשם "אוגוסט: מחוז אוסייג'".

הסרט, תאמינו או לא, מתרחש בחודש אוגוסט במחוז אוסייג', אוקלהומה, ארצות הברית של אמריקה. בבית גדול וישן גרים בוורלי ווסטון (סם שפרד), משורר מזדקן ואלכוהוליסט נצחי, וויולט, אשתו הלא מאוזנת נפשית והמכורה לכדורים (מריל סטריפ, חיוורת מתמיד). אסון שפוקד אותם מקבץ את כל המשפחה שלא התראתה מזה עידן ועידנים לכמה ימים גורליים, בהם ייחשפו כל הסודות שהיו אמורים להילקח לקבר. שלוש בנותיהן של הזוג (ג'וליה רוברטס, ג'וליאן ניקולסון וג'ולייט לואיס) מגיעות כל אחת עם המשפחה הגרעינית הלא מתפקדת שלה, מה שמוסיף לקלחת דמויות כמו הפרוד הבוגדני (יואן מקגרגור), הבת הסוררת (אביגייל ברסלין), והארוס הדושבג (דרמונט מולרוני). אם כל זה לא מספיק, גם הדודה (מרגו מרטינדייל), הדוד (כריס קופר) והבן הספק-מפגר שלהם (בנדיקט קמברבאץ') מבקרים בבית המשוגעים.

» אוגוסט: מחוז אוסייג' - כל הפרטים ומועדי הקרנות» הסרטים שילהיטו את הדרך אל האוסקר

במקור, מדובר ביצירתו של השחקן/תסריטאי/מחזאי טרייסי לטס ("קילר ג'ו"), שהוצגה על במות ארצות הברית ובריטניה בשנים 2007-8, וזכתה בכמה וכמה פרסי טוני יוקרתיים כשהועלתה בברודוויי. ב-2009 המחזה זכה גם לגרסה ישראלית, עם גילה אלמגור בתפקיד הראשי. עכשיו מגיע תורו של העיבוד הקולנועי, בבימויו של ג'ון וולס ועל פי תסריט של לטס עצמו. והתוצאה הרבה יותר בעייתית ממה שנדמה בתחילה.

לא לפני ארוחה משפחתית. "אוגוסט: מחוז אוסייג'" - טריילר:

רחוק מפולנסקי

ראשית, בכל מקום בו נכתב על הסרט ו/או המחזה, הוזכרה העובדה שמדובר בקומדיה או קומדיה שחורה. אבל אם רואים את הסרט מבלי לדעת את זה מראש, קשה למצוא בו אלמנטים קומיים. שנית, וולס הוא במאי טלוויזיה באופיו ובמהותו. זהו סרט הקולנוע השני שלו, אחרי "קומפני מן" מ-2010, ואינספור עבודות בימוי וכתיבה לטלוויזיה האמריקאית (“אי.אר”, “הבית הלבן”, “חסרי בושה” ועוד). לבחור בבמאי מסוג זה לדרמה משפחתית עם דמויות רבות ולוקיישן אחד, די מבטיח סרט קולנוע בינוני בכל הקשור לתנופה וחזון – ו"אוגוסט" גם טורח לקיים. מבט מהיר במה שבמאי כמו פולנסקי עושה בלוקיישן אחד ושני שחקנים ב"ונוס" מבהיר מיד שאפשר גם אחרת. אבל יותר מהבחירה בבמאי יש בעייתיות עם זהות התסריטאי, לטס, שגם כתב את היצירה המקורית. וכשהמחזאי הוא גם התסריטאי, לפעמים מלאכת העיבוד הופכת ללא רלוונטית.

קיימים כל כך הרבה פערים בין תיאטרון לקולנוע, ולכן כמעט הכרחי שכשאותה יצירה עולה בשני מדיומים שונים – יכתבו אותה שני אנשים שונים. אחרת, כמו במקרה של הסרט המדובר, יש נטייה להסברת יתר של החומרים הנראים על המסך. למעשה, כל מילת ביקורת שאכתוב על הסרט אינה באמת שלי, אלא כבר נאמרה בסרט עצמו. “אוגוסט: מחוז אוסייג'” לא מותיר לקהל שום מרווח למחשבות פרטיות, ופשוט אומר את דעתו שלו על הדמויות והאירועים, בהנחה (ולא בתקווה) שהקהל יקבל ויאמץ אותן כשלו. ואם לשפוט לפי התוצאה, נראה שהיוצר הבין מעולה את היצירה ואת החומרים מהם היא מורכבת (הרי גם הוא מאוקלהומה), והוא מסביר אותה היטב ובאופן רהוט. הבעיה היא שלא רק המבקר הופך למיותר מול סוג כזה של סרט המפענח את עצמו בזמן אמת, אלא גם הקהל.

קורה במשפחות הכי טובות. "אוגוסט: מחוז אוסייג'" (צילום: יח"צ)

הכמיהה להתפוצצות

בכל הנוגע למשחק - האלמנט עליו נשען כל הסרט, מרשימה לא רק הגלריה הענפה והמגוונת של שחקנים ושחקניות, אלא גם ההופעות עצמן. מריל סטריפ מדגימה, בפעם המי סופר בכלל, איך לקחת דמות מפלצתית ודו-קוטבית ולהפוך אותה למעניינת ועגולה - כנראה יותר מכפי שנכתבה במקור. את הפייט על הדרמה והצעקות היא מקבלת מכיוונה של ג'וליה רוברטס, שעברה כאן סוג של האפרה, כלומר הפשטה מהזוהר הטבעי האופף אותה, והפיכתה לאישה אפורה (כולל בגוון שיערה) ומובסת יותר. עם זאת, רוברטס במיטבה דווקא כשהיא משחררת את הלשון, לא את המניירות החזותיות של כוכבת, במיוחד בסצנה בה היא מנבלת את הפה עוד ועוד במשך כמה דקות מרוכזות.

השאר עושים עבודה יפה ללא יוצא מן הכלל, בעיקר מי שניתנה לו דמות חדגונית (לואיס, מולרוני), ובהחלט תענוג לצפות בברסלין, לשעבר "מיס סאנשיין הקטנה", מתבגרת על המסך. אבל גנבת ההצגה האמיתית של הסרט היא ג'וליאן ניקולסון, בתפקיד האחות אייווי - זו שאיש לא שם לב אליה עד שכבר מאוחר מדי. לאורך כל הסרט חיכיתי שתפצה את פיה באמת, שתענה חזרה לכל הטירוף שסובב אותה, אבל היא רק ספגה וספגה, ושמרה את הקלפים קרוב ללב. זה כל כך קשה לשחקן להעביר דמות דווקא בתור הצד המקשיב, ולא הדובר, והיא עושה זאת בכישרון עצום. כשדמותה כן נחשפת במלואה, כבר אין ספק מי הדמות הבאמת מרתקת בסרט הזה ומי השחקנית המצטיינת בו. כמובן שיכול להיות שפשוט נכנעתי ליופי הלא מסנוור שלה, אבל זה לא שאפשר להאשים אותי בכך.

הכמיהה להתפוצצות של אייווי, דמותה של ניקולסון בסרט, כמוהה כרצון לזכות בקתרזיס כולל אחרי מסכת הייסורים שהסרט מעביר את הדמויות והצופים כאחד. אבל היוצרים בחרו לשלוח את הצופים הביתה קודרים ועגמומיים, כאילו שאין להם מספיק בעיות משלהם. למניעת דז'ה וו, נסו לא לצפות בו לפני ארוחה משפחתית.

» אוגוסט: מחוז אוסייג' - מועדי הקרנות» אוסקר 2014 - הסיקור המלא

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ