"יום אחד": מרוב גימיקים תסריטאיים, הסרט נעלם - ביקורת סרטים - הארץ

"יום אחד": מרוב גימיקים תסריטאיים, הסרט נעלם

"יום אחד" מלווה זוג ידידים־נאהבים ברגעים הקטנים של חייהם במשך שני עשורים. וזה לא רק משעמם, אלא גם מחמיץ את מה שמעניין באמת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
זהר וגנר, עכבר העיר

יש סיבות רבות לא לאהוב את הסרט יום אחד, והעיקרית שבהן היא החלטה תסריטאית־סגנונית שלא רק שאינה מיטיבה עם התסריט - הדל מלכתחילה - אלא עומדת בעוכריו: הבמאית הבריטית לון שרפיג ומחבר רב המכר שעליו מבוסס הסרט, דיוויד ניקולס, החליטו לעקוב אחר חייהם של זוג ביום קבוע אחד בשנה, ה־15 ביולי, שנה אחרי שנה, על פני שני עשורים. הזוג הם שני ידידים שהופכים ברבות השנים לנאהבים, והסרט מגולל את יחסיהם באופן שמזכיר סרט אחר, טוב ממנו בהרבה, "בלו ולנטיין", שהוקרן כאן לאחרונה, שגם עקב אחר עליות ומורדות ביחסיו של זוג על פני כמה שנים. ולמרות שהפכתי בראשי מה הסיבה להחלטה זו, לעקוב מדי שנה ביום קבוע, לא הצלחתי למצוא היגיון מאחוריה ולכן היא נראתה לי שרירותית. גרוע מכך, החלטה זו כופה על הצופה לבלות עם אמה ודקסטר, הגיבורים, רגעים סתמיים ומשעממים רק משום שקרו בתאריך הספציפי, ומעת לעת אנו מבינים שהחמצנו אירועים דרמטיים, כמו הפעם הראשונה ששני הידידים בילו לילה סוער במיטה (כשהיו שיכורים) או כשאמו של דקסטר נפטרה.יום אחד - מועדי הקרנההחיים, ניסתה בוודאי הבמאית ללמדנו, מורכבים מאינסוף רגעים קטנים ולא מעניינים במיוחד. יש את אלה שלומדים לאהוב וליהנות גם מרגעים אפורים, ויש כאלה שרודפים אחרי הרפתקאות קיצוניות ובלבד שלא ישתעממו. מה עדיף, לנסוע ברכבת וליהנות מהנוף או לעלות על רכבת הרים? כל אחד ישיב אחרת. אבל לקולנוע חוקים משלו. וגם אם יש לך מסר, שצריך ליהנות מהרגע כי החיים טסים, הרגעים הקטנים האלה לא יכולים להחזיק סרט שלם. ולכן הסרט כולו, עד לרבע השעה האחרונה שלו, שבה מתחולל אירוע דרמטי, הוא סרט בנאלי, קלישאתי, ושוב - משעמם.מנסים להיות בניינטיז גם גיבוריו של הסרט, אמה ודקסטר, הם דמויות סטריאוטיפיות וחסרות כריזמה, בעיקר הצלע הגברית (ג'ים סטורג'ס, שמאוד מתאמץ להיות סוג של יו גרנט), בחור נאה וחלקלק שעמוק בפנים מרגיש כמו ארנבת מבוהלת. אמה (אן האתוויי) קצת יותר מוצלחת ממנו, אבל גם במקרה שלה התעוררה בי הרגשה שהיא מנסה להיות מישהי אחרת, ובמקרה הזה ג'וליה רוברטס בתפקידיה הקלאסיים. אמה היא בחורה מתוקה וטובת לב, קלמזית חיננית, שאינה מודעת לקסמיה. לרוע מזלה היא חסרת אמצעים, ועול הפרנסה מונע ממנה הגשמה עצמית. לכן היא ממלצרת במסעדה מקסיקנית זולה בלונדון שאין בה מזגן וכותבת שירים למגירה. מה היא מוצאת בדקסטר הצפוני, בן העשירים המפונק הזה? אחד שמסתובב בחליפות ארמני ומוקסינים (חלילה נעלי ספורט) ותחתוני קלווין קליין, ומגיש תוכניות אירוח טראשיות בטלוויזיה בסגנון דודו טופז? לפי התסריט היא לא מונעת מכסף, היא באמת אוהבת אותו. אבל למה? הסרט לא מצליח להסביר לנו.עוד יום, עוד שנה, עוד סרט רומנטי שתשכחו ממנו מחר. "יום אחד"ולמרות אהבתם הם רק ידידים, ולכל אחד יש בן זוג שהוא לא אוהב. היא חיה עם סטנדאפיסט (שאחר כך אומר עליה שהפעם היחידה שצחקה בזוגיות המשותפת שלהם היתה כשהתגלגל במדרגות), והוא מחליף בחורות ומערכות יחסים כושלות. וחוץ מטלפונים בשעת לילה מאוחרת או פגישה אחת לכמה שנים במסעדה, באמת שלא קורה ביניהם כלום.מעט עניין כן מצאתי כשעקבתי אחר ההמצאות הגרפיות סביב כותרת התאריך שעולה על המסך בחלוף כל שנה. שמתי לב שהכותרות צצו במיקומים שונים: למשל על צג הלפטופ שמונח על השולחן במטבח עד ששומר המסך עולה ומוחק את הכותרת, או על שמשת החלון עד שמשב רוח חיצוני נכנס ומפזר את האותיות, או על מי בריכה תכולים משייטות האותיות, עד שאמה מפזרת אותן מבלי משים בתנועות השחייה שלה. אבל זוהי רק גרפיקה, בואו לא נשכח.יום אחד - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ