"מיתה טובה": לצחוק, לבכות ולספק את הקהל

שרון מימון וטל גרניט לקחו את אחד הנושאים הכבדים שיש, ועשו ממנו קראוד-פליזר שמטשטש את הגבולות בין הקומי לטראגי. עם הידיים של זאב רווח על ההגה, התוצאה מבדרת ומעניינת 

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

הדרמה הקומית-טרגית ״מיתה טובה״ מגיעה אל בתי הקולנוע כששמה כבר נישא בפי כל. אין זה פלא בהתחשב בקאסט המלכותי, המכיל כמה מהוותיקים והאהובים שבשחקני ישראל, וגם ב-14 המועמדויות וארבע הזכיות בטקס פרסי אופיר האחרון. יש בסרט משהו שיקסום מיידית לקהל הרחב, אבל סרטם הארוך הראשון (במשותף) של שרון מימון וטל גרניט, לוקח גם לא מעט סיכונים. הצמד אחראי על דרמת הטלוויזיה הנהדרת ״משכנתא״ מלפני עשר שנים ולסרטים הקצרים ״להרוג דבורה״ ו״חופש גדול״, ומימון חתום גם על ״סיפור גדול״ במשותף עם ארז תדמור, ויש לו חלק כתסריטאי גם ב״הבן של אלוהים״. הפעם, הם מקצינים כאן את מה שניכר בעבודותיהם הקודמות - המעבר בין הקומי לטרגי והטשטוש ביניהם.

» מיתה טובה – כל הפרטים ומועדי הקרנה

העלילה מתרחשת בבית אבות ירושלמי נינוח למראה, שמזימה רוחשת מתחת לפני השטח שלו - לסיים את החיים בכבוד. בזמן שהדיירים מאבדים קשר עם המציאות או שליטה בגופם, מחליטים חמישה קשישים (זאב רווח, לבנה פינקלשטיין, עליזה רוזן, אילן דר ורפי תבור), לקחת את גורלם בידיהם, מילולית. בזכות מכשיר מיוחד להמתת חסד עצמית שממציא מנהיג החבורה, יוצא שמם ברחבי בית הזקנים כשליחיו של המלאך הגואל. כל זאת בזמן ששאלות מוסריות מפלגות מדי פעם את הכנופיה, ובזמן שכל פרט מתמודד עם צרות אישיות ומגוונות, מבריחת זיכרון ועד יציאה מאוחרת מהארון.לוקחים את הגורל בידיים. "מיתה טובה" – טריילר:

המהפך של זאב רווח כאמור, מרכז החוסן של הסרט הוא שחקניו, ארבעה מהם היו מועמדים לאופיר בכל אחת מקטגוריות המשחק וכולם גובו בהופעות אורח של בני דורם הנפלאים לא פחות, דוגמת רות גלר או שמואל וולף. היחידי שהפך מועמדות לזכייה הוא זאב רווח, המצוי בשלב מרתק בקריירה - הוא הפך מנציג הז׳אנרים הנמוכים והעממיים לחביב הממסד, סוג של כל-ישראלי המסמל את מה שטוב ויפה בארץ ישראל ומלוהק תדיר לתפקידים של מעין דמות אב חמה, חכמה וארכיטיפית (כפי שעשה אשתקד ב״פנתר לבן״, למשל). הפעם הוא המנהיג שידיו על ההגה, והוא יעשה הכל בשביל הנווטת הדועכת שלו בים החיים, בגילומה של פינקלשטיין. דמויות המשנה מתחלקות בין הלב הגואה מרגש (רוזן), השכל שמהווה גם את הבלמים בתוכניות החבורה (תבור) והבטן היצרית שאחראית כמובן גם על הצחוקים (מכונת הפאנצ׳ים אילן ״אני וטרינר״ דר).

הדואליות של הסרט מגיעה מהמקומות בהם הוא מפסיק ללכת על בטוח, בהינתן מצב של רשת הביטחון שמספקים השחקנים. כך מתנסה הסרט ברגעים סוראליסטיים, חלקם כוללים שירה ואחרים מציגים לראווה עירום בגיל הזהב, אבל עדיין נדמה כי כמעט כל בחירה קולנועית שנעשתה בו נועדה לשרת התימה המרכזית,  ובו בזמן לרצות את הקהל. הצילום, עליו זכה טובי הוכשטיין בפרס אופיר, הוא צילום רך ונוגה הנוטה להיכנס ולצאת מפוקוס באופן כמעט שרירותי, ממש כמו דעתם של חלק מגיבורי הסרט. את המעברים מצלילות לחדות משלימה גם עבודת הפסקול שזיכתה את אביב אלדמע בפרס אופיר. הצבעים השולטים הם חום ואפור, המוסיפים לאטמוספירה המלנכולית הכללית, לא מעט בזכות העיצוב האמנותי עליו אמון אחד מהבכירים בתחום בארץ, ערד שאואט (״מי מפחד מהזאב הרע״, ״הערת שוליים״). אבל יש משהו באסתטיקת היתר של הסרט, או בכלל בקשישים השבים מהספא המפנק אל הכריות התפוחות שבחדריהם, שמייצר דיסוננס חריף ביחס לתכנים.

מפגן ראווה של דור המייסדים. "מיתה טובה" (צילום: יח"צ)תנו למות בשקט

ניתן להניח כמובן שהיוצרים חשבו על הענקת אגוזים למי ששיניו תותבות, ולייצר בכך אמירה בעלת תוקף. אבל אחת מתופעת הלוואי של בחירה זו היא הצגתן של הדמויות במעין גן עדן, בו הן מצויות בחופשה תמידית, מה שלא עולה בקנה אחד עם כל הידוע לצופה שביקר פעם בבית אבות ויודע על פניה הפחות מחוייכים של הזקנה. היכולת לקבל את התנהגות הדמויות הופכת קשה יותר ככל שמתקדמת העלילה, ובמקום לייצר ניגוד מעניין בין צורה ותוכן כפי שכנראה אמור היה להיות, ההרגשה היא כאילו נחסכו מאיתנו המראות הבאמת לא נעימים, או כוסו במעטה איפור מטייח (קטגוריה נוספת בה זכה הסרט באופירים), על מנת שנבלע ביתר קלות את הנושאים הלא פשוטים המרכיבים את העלילה.

כך שמבחינה תוכנית, יש כאן בעיה רצינית. מצד אחד, היוצרים עשו בחוכמה וצמצמו למינימום הופעות של דמויות שטרם יצאו לגמלאות, כדי לשאוב את הצופה פנימה אל עולמם המיוחד של קשישי הסרט. מצד אחר, המתת חסד הוא נושא סבוך שאפילו מדינות העולם לא הצליחו להסכים עליו, אך בסרט ההתנגדויות אליו מתמוססות במהירות הבזק והגיבורים יוצאים למסע הרג, בהיעדר מילה מתאימה יותר, של פנסיונרים כמותם. ממש כאילו היה מדובר בקומדיה חסרת מוסר או באיזה סרט נשכח של האחים כהן. אחרי שבשנים האחרונות, האוכלוסיה המבוגרת עמדה דווקא בצד המכוון של האקדח, בין אם בסרטי אקשן דוגמת ״RED״ או ״הבלתי נשכחים״, ובין אם ביצירות מקומיות כמו ״נבלות״, מתגלה בסרט הזה שגם בצד הנפגע מצויים אנשים בערוב ימיהם. הבחירה בהמתת חסד עצמית לא מבטלת את הפרובלמטיות המובנית של המתת חסד בכלל, כך שגם כאן יש להניח שכוונת היוצרים הייתה מורכבת יותר.

גיל הזהב בכלוב של זהב. רווח, רוזן ודר (צילום מסך) 

בהתחשב בכך שהסרט נקרא ״מיתה טובה״, ויחד עם שיחות רבות המשובצות במהלכו אודות ההווה והעבר, אפשר להסיק כי מדובר בסוג של הצהרה - האנשים והנשים שהקימו את המדינה הזו כבר לא רוצים אפילו לחיות בה בכבוד, גם אם כבוד פירושו סבל מתמשך באחוזות יוקרה. רצונם החדש הוא פשוט למות בכבוד, משהו שהולך ונעשה בלתי אפשרי, בעיקר עבור אלה שאינם מבלים את גיל הזהב בכלוב של זהב. אבל אולי את הטיפול בהם כדאי להשאיר לסרטים רציניים כמו ״חיותה וברל״, בזמן שאפשר יהיה לצחוק ולבכות בו זמנית וכמעט אוטומטית בקראוד פליזר מסוג ״מיתה טובה״. בסופו של יום, הרי גם זו סוג של התמודדות.

מיתה טובה – מועדי הקרנה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ