אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נקודת שוויון": בעיית הזהות של דנזל וושינגטון

מה שמשווק כמותחן פעולה בכיכובם של וושינגטון וקלואי מורץ מתגלה כסרט שלא החליט מה הוא רוצה להיות – אקשן סוחף, דרמה אמנותית או משל קיטשי על אמריקה של ימינו?

תגובות

בשנת 2001 שיתפו פעולה לראשונה השחקן דנזל וושינגטון והבמאי אנטואן פוקווה. זה קרה בסרט ״יום אימונים מסוכן״, שהתעלה הרבה מעבר לנקודת הפתיחה כסיפור חניכה בעולם של שוטרים הלוחמים בסמים, והביא את וושינגטון לזכייה באוסקר השני שלו. הקריירה של השחקן התקדמה כמתוכנן, למרות שמועמדות נוספת לאוסקר הוא קיבל מאז רק בשנה שעברה, בעוד פוקווה הפך לבמאי מותחני אקשן סבירים בכל מיני סגנונות (״המלך ארתור״, ״על הכוונת״ וגם ״המטרה: הבית הלבן״ מאשתקד). בין אם אלה הגעגועים, הגורל או נסיבות אחרות, השניים שבים לשתף כעת פעולה בסרט ״נקודת שיוויון״, המשווק אף הוא כמותחן פעולה, בדומה לרוב סרטיו של פוקווה. אלא שעל פי דקות הפתיחה, או אפילו המערכה הראשונה כולה, הייתי בטוח שנכנסתי לסרט הלא נכון - מה הקשר בין דרמה אמריקאית עשירה בניואנסים עדינים ויומרה אמנותית, לבין מה שהובטח בתקציר?

נקודת שוויון - כל הפרטים ומועדי הקרנה

התקציר, אגב, הבטיח רימייק קולנועי לסדרה משנות ה-80, המספרת על אדם בעל עבר מסתורי המנסה לחיות חיים נורמליים, והופך למשווה הסיכויים של האזרחים הטובים במלחמתם מול פושעים בגדלים שונים שהרסו את חייהם. דנזל, שמנמן במודגש (כולל קלוז-אפ אחד או שניים על הכרס די בהתחלה), מגלם את הגיבור, רוברט מקול שמו. ביום הוא עובד בסניף ענקי של רשת כלי בית בבוסטון האפרורית. בלילה הוא לא מצליח להירדם, ובמקום לצאת להילחם בפשע, מחופש לחיה כלשהי, מבלה את זמנו בדיינר שפתוח 24/7 וקורא קלאסיקות ספרותיות. אט אט, כלומר בקצב של סרט מסוג אחר לגמרי, מתפתחת בינו ובין שוכנת קבועה אחרת של המזנון הלילי מערכת יחסים ידידותית. זוהי טרי (קלואי גרייס מורץ), שחזותה ולבושה מרמזות על פרנסתה, כמו גם סימנים של מכות מלקוחות או מהסרסור הרוסי שלה. גיבורנו מחליט להתערב ולסייע לה, אך לא באלימות אלא בדרכי נועם ועצות שנשמעות כמו משהו שהוא קרא בעוגיית מזל. כך הוא עושה גם עם דמויות נוספות המקיפות אותו, מדרבן את כולם לחיות טוב ולהגשים את עצמם, בזמן שהצופים באולם מחכים שכבר יישרף לו איזה פיוז, וכלי הבית במקום עבודתו יהפכו סוף סוף לכלי נשק.

מנת יתר של דרכי נועם. "נקודת שוויון" - טריילר:

העניין הוא שהסרט בהחלט לוקח את הזמן שלו עם ההבטחה שהוזכרה לעיל, כמו עם רבות אחרות. החלק הפותח שלו מבויים כך שאנו מכירים את הדמות הראשית וכמה מדמויות הלווין באופן אינטימי ומפורט, מה שמתכתב בהמשך עם הפרעת הסדר והארגון הכפייתית של הגיבור. לרגע באמת ניתן לחשוב שמדובר בניסיון לשחזר את מה שהפך את אותו ״יום אימונים מסוכן״ ליוצא דופן בקריירה של פוקווה - דמויות בנויות היטב ועומק סיפורי. אבל רק לרגע, כי ככל שהעלילה מתקדמת מתגלה סרט שלא החליט מהו. האם הוא סרט אקשן שמקמץ בסצנות פעולה ויורד לפרטי הפרטים הדרמטיים התפלים ביותר? דרמת מוסר קיטשית עם כמה רגעי פעולה שהיו מתאימים אולי למותחן נקמה קוריאני מבחינת ההתענגות שלהם על אלימות מדממת? אולי או איזה משל קולנועי על אמריקה של העידן הנוכחי, המחכה למשיח הצדק שלה וספק מקבלת אותו בדמות הגבר השחור השרמנטי (אה, הבנתם? מבינים את מי זה מזכיר?). באיזו הגדרה שלא תבחרו - הסרט הזה בבעיה, למרות האיכות הבלתי ניתנת לערעור בביצוע ובליטוש האלמנטים.

כסרט אקשן, ״נקודת שיוויון״ דל מדי באירועים והקצב שלו נלקח בכלל מז׳אנר אחר, כמו גם הדמות הראשית. רוברט מקול הוא לא גיבור מהסוג שכיף, או אפילו אפשר, להריע לו. הוא תמיד רגוע, תמיד בשליטה, עוזר לכולם, לעולם לא חושב על עצמו, לעולם לא טועה, אין לו חולשות, נקודות תורפה או חשקים מסוכנים. מה שכן יש לו זה את המזל הכי בלתי סביר שתראו בקולנוע כבר המון זמן, שכן זה לא שכל התוכניות שלו מושלמות (רחוק מכך, למען האמת), אבל הכל תמיד מסתדר לו גם כשהוא מאלתר והסיכויים נגדו. באמת שלא כל גיבור אקשן צריך להיות מורכב או אנושי כמו ג'ון מקליין, אבל למה לעזאזל כולם נראים היום כמו איזה סופרמן או קפטן אמריקה? הרי אלה גיבורים שהם ההגדרה של "בלתי מנוצח", מונח נרדף ל"משעמם", ובטח לא משהו מעורר הזדהות או אפילו רגשות בסיסיים יותר כמו אכפתיות או דאגה לגורלם. אנו אמנם לומדים להכיר לעומק את הפרוטגוניסט, אבל כמעט תמיד על חשבון התקדמות עלילתית. לעיתים כבר מתחשק שיקרה משהו, כל דבר, אבל כשזה אכן קורה ייתכן שתצטערו שזה מה שפיללתם לו.

עלמה במצוקה. קלואי גרייס מורץ (צילום: יח"צ)

כריזמה מתוזמרת היטב כדרמה מלאת סימבוליות וחשיבות, ״נקודת שיוויון״ נופל במבחן הסאבטקסט. הכל שקוף מדי, מוסבר מדי, אמריקאי מדי. כולל סצנה שהיא שיחה שלמה של שתי דמויות המסוגלות לתקשר רק באמצעות קלישאות אמריקאיות דביקות, אחרי שכמה וכמה כאלה כבר פוזרו במהלך הסרט וכאילו הכינו את הקהל לרגע המביך הזה. כמעט בכל פעם בה התמונה מתחילה להתבהר, מתגלה הבנאליות של סיפור המסגרת ושל סך החלקים המרכיבים אותו, באופן שמגחיך את המסתורין שאפף את הסרט בראשיתו. הרעים הם רוסים מקועקעים? לדמות הזונה יש לב טוב? ההצדקה לפעולות הלא הגיוניות של הדמויות הן המשלים של ספרים כמו ״הזקן והים״ שאותם קורא הגיבור? נו, באמת.

יכול בהחלט להיות שבתוך 131 הדקות המרכיבות את "נקודת שיוויון" מסתתר סרט מוצלח, בעל טון אחיד, חזון אמנותי ואמירה מורכבת יותר משורה תחתונה של קלטת ילדים. השאלה היא אם אתם מוכנים לשבת בבית הקולנוע גם במשך הדקות שאינן עונות על ההגדרה הזו, כדי לגלות אותו בעצמכם. או שאולי מספיקים לכם הרגעים המעטים בהם פוקווה מוכיח את כשרון התזמור שלו כבמאי פעולה, בשילוב עם הכריזמה של וושינגטון, בכדי לתת לסרט הזה צ׳אנס. רק עשו טובה ודעו מראש לאן אתם נכנסים - לי זה קצת חיבל בצפייה.

נקודת שוויון - מועדי הקרנה

*#