"התבגרות": הסרט הקטן הכי גדול

האפוס הקולנועי שצולם במשך 12 שנה אולי לא עונה להגדרה של יצירת מופת, אבל לחלוטין מדובר בדרמה משפחתית נהדרת בכיכובו של כוח הטבע החזק ביותר - הזמן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

סרט המלווה ילד אחד במשך 12 שנה, מגיל שש עד 18, מילדות לבגרות. זהו הקונספט הפשוט להפליא העומד בבסיסו של ״התבגרות״ ("בויהוד" בשמו האנגלי), סרטו החדש של הבמאי ריצ׳רד לינקלייטר. בטרילוגיית הסרטים שלו עם ג׳ולי דלפי ואית'ן הוק (״לפני הזריחה״, ״לפני השקיעה״ ו-״לפני חצות״) חזר הבמאי אל אותן שתי דמויות פעם בכל תשע שנים, כדי לפגוש אותן בתקופות שונות של חייהן. הפעם הוא הרחיק לכת ובמקום לפרוש את תריסר שנות ההתבגרות של גיבורו על פני משך הזמן האמיתי בהן התרחשו, הוא ארג רגעים לכדי 165 דקות המזקקות תקופת חיים משמעותית כל-כך.

» התבגרות – כל הפרטים ומועדי הקרנה

במשך שני שליש מחייו, אחת לשנה, בכל חופשת קיץ, אלר קולטריין הצעיר היה מגיע לצילומים, ואז חוזר לשגרת חייו. כמו סדרת הסרטים התיעודיים ״7UP״ של מייקל אפטד, או מדויק יותר - ״אנה״ של מיכאלקוב, שתיעד את בתו במשך שנים וערך הכל לסרט מסכם. הפרויקט השאפתני של לינקלייטר היה יכול להיתקל באינספור סוגים של קשיים, על חלקם - כמו למשל מיאוס של השחקנים - הוא אכן היה צריך להתגבר, אך בסופו של דבר, לאחר תריסר שנות עשייה, כעת מצא הסרט את דרכו לבתי הקולנוע.

צ'אנק רציני מהחיים. "התבגרות" - טריילר:

הסרט זכה מיידית לשבחי הביקורות, שמיהרו להכתיר אותו כאירוע קולנועי יחיד מסוגו, הסרט הגדול הראשון של המאה ה-21 ושאר תארים מפוצצים. אלא שכתרים אלה עושים עוול ומכבידים שלא לצורך על ראשו של הסרט הכמעט מינימליסטי והחף מווירטואוזיות הזה. למעשה, תיאור שיתאים יותר ל״התבגרות״ הוא כנראה משהו כמו ״הסרט הקטן הכי גדול שנוצר אי פעם״, כלומר הפרויקט בו כמות השקעת הזמן יחסית לצניעות הסיפורית של היצירה אינן פרופורציונאליות.

כאן מתחיל המלכוד שבהמלצה על הסרט הזה. האם לסכם עבודה כה ארוכת שנים כצפייה חביבה למדי יכולה להיתפס כהסתייגות? רק אם שופטים אותו לפי מידת השקעה וללא קשר לתוצאה הסופית. ״התבגרות״ הוא בהחלט דרמה אמריקאית משפחתית די נהדרת, אבל שום דבר שעונה על ההגדרה השחוקה של יצירת מופת. לינקלייטר קיבל את כל ההחלטות הנכונות כבמאי, מה שסייע למיצוב ומיצוק התוצאה הסופית, אבל גם מנע ממנה להיות הברקה חד-פעמית, שהרי היופי מצוי גם בטעויות ותיקונן, בכושר ההמצאה והאלתור של האמנות מול הדבר הקבוע היחיד בחיים של כולנו - תקתוק השעון.

כאבי גדילה. קולטריין בהתחלה ובסוף

זה כל הקסם

קולטריין מגלם את מייסון, המתחיל את הסרט כילדון בן שש שאמו (פטרישיה ארקט) אוספת מבית הספר, שם הוא מעדיף לשכב על הדשא ולהביט מהורהר אל השמיים במקום לשבת בשיעור או לשחק עם חברים. בבית מצפה לו אחות בכורה (לורליי לינקלייטר, בתו של הבמאי), וחסרה דמות אב. אביו הביולוגי (אית'ן הוק) רואה את הילדים פעם בשבועיים במקרה הטוב, או נעדר מחייהם לתקופות ממושכות יותר, מאז שהתגרש מאשתו. חלומו של מייסון הקטן הוא לאחד את התא המשפחתי המקורי שלו, אבל לאמו, וגם לחיים למען האמת, יש תוכניות אחרות לגמרי. במהלך הזמן ניתנת לנו האפשרות לעקוב אחר התבגרותו של מייסון דרך כל התחנות בחייו של ילד שהופך לעלם, נער, וגבר צעיר. בנוסף, יעשה מייסון מה שכל גיבור של יצירה אמריקאית עשה מאז שחר ההיסטוריה - יחפש אבא.

התיאור העלילתי של מעבר ובחינה של אבני דרך בתהליך התבגרות אינו לגמרי מדויק לגבי הסרט הזה, משום שאותם רגעי מפתח נעדרים ממנו במכוון. לינקלייטק מוקסם, אבל באמת מוקסם והדבר ניכר בעבודתו תמיד, מהדברים הקטנים ורגעי החסד של החיים. הוא מנסה להעביר את התחושה הזו לצופים, בדרגות משתנות של הצלחה. כתוצאה מכך, הסרט נטול שיאים רגשיים או דרמות גדולות כמעט לגמרי, לפחות לא דרמה במובן הקולנועי של המילה. הסרט מזכיר יותר את החיים עצמם, בשרירותיות שבה נבחרים הנתיבים לצעוד בהם ובאגביות בה נלקחות החלטות שיתבררו מאוחר יותר כמכתיבות גורל.

והלב, הוא רוצה לאבא. אית'ן הוק

במילים אחרות, פירוק הסרט הזה לרצף התרחשויות של סיבה ותוצאה יחליש ואף ימוטט אותו, מה שהולך נגד הנטייה האנושית הטבעית לחפש משמעות ורציונליזציה לכל דבר. זה גם נוגד את הסיבה בגינה חלק מאתנו הולך לקולנוע – לקחת הפסקה מהמציאות. הסרט מתעלה מעל ההגדרה של ריאליזם ונעצר איפשהו לצד ההגדרה של ״פיסת חיים״, אם כי במקרה שלו זה חתיכת צ׳אנק רציני מהחיים. אבל חתיכה מהחיים של מי?

לתפוס את הרגע

מייסון הוא גיבור כל כך סטנדרטי, ניסיון כה מובהק להיות כל-אחד, שברגע שהוא הופך מילד סקרן לנער מסוגר – הוא מפסיק לעניין. מיהו בעצם מייסון? מה אנחנו יודעים עליו אחרי שעתיים ושלושת רבעי השעה במחיצתו? שהוא אוהב משחקי וידאו? זו פחות או יותר המקבילה של עולם התחביבים ללאהוב פיצה והמבורגר. מה בדבר העניין שלו בתחום הצילום? המשיכה שלו לאמנות נדמית מאולצת, מה גם שהצילומים שלו לא הוכיחו כישרון יוצא דופן. האם יש כאן ניסיון של הסרט לעצב תבנית דמות שעליה יוכל הקהל להשליך מעצמו, ובכך ליצור חיבור רגשי? אם כן, כנראה שמדובר בהחלטה נכונה מתוך רצף של בחירות מובנות ברמה התיאורטית, שלא לגמרי עומדות במבחן התוצאה. ממש כמו הבחירה לקפוץ שנה קדימה בכל 10-15 דקות בממוצע, שגוזלת את אפקט הוואו של מפגש עם אדם כלשהו אחרי זמן רב, בטח ובטח ילד.

אפקט הוואו. הוק, קולטריין ולינקלייטר

ייתכן שגם שהעובדה כי החוויות המעצבות של מייסון קשורות להיותו טקסני, כמו הבמאי אגב, הן שהקשו על יצירת קשר אמיתי בין דמות וצופה במקרה של אלה שאינם אוהדים את האמריקנה. אני לא יודע מה אתכם, אבל אין לי שום זיכרון ילדות מהפעם הראשונה בה יריתי עם סבא ברובה, נשבעתי אמונים למדינת טקסס ולאומת הפסים והכוכבים, או מצאתי את תחליף האב האלכוהוליסט שלי שתוי במרפסת בחצות הליל בעודי מתגנב הביתה ממסיבה בה שתינו בכוסות פלסטיק עבות.

מייסון הוא אמנם הדמות הראשית אבל הוא גם הפחות מעניין מבין כל הדמויות האחרות. במקרה של אחותו, נוצרת סקרנות טבעית לגביה דווקא בגלל שהיא נותרת מסתורית ועמומה למדי. לעומת זאת, במקרה של הוריו, התמורות שחלות בחייהם ובאישיותם הן לחלוטין תולדה של הצטיינות בעיצוב הדמויות ובהופעות השחקנים. בזכותם הופך הסרט מדפדוף מהיר בשנות האלפיים להצצה, גם אם מדומה, אל שנים מעצבות בחייהם של הוק וארקט. אצל הוק השינוי הולך בתלם והופך אותו לגבר מיושב ורגוע יותר ויותר ככל שחולף הזמן, בעוד אצל ארקט הכל קיצוני יותר. כנראה אין גיל שבו ארקט תפסיק להיות מהממת, אבל רק בשנותיה העכשוויות אפשר לראות מבעד לכך ולהיתפס דווקא ליכולותיה הדרמטיות. הרגע הטוב בסרט כל כולו שלה, ומשך הופעתה מזכיר איך הזמן מפסל אותנו, את כולנו, וכמה מעט שליטה יש לנו על כך.

דרמטית ונהדרת. פטרישיה ארקט

הגיבור האמיתי

לעומת זאת, בכל הקשור לרשימת השירים האינסופית המרכיבה את הפסקול, נקודות ההשקה היו רבות ומגוונות בזכות הגלובליזציה של עידן האינטרנט ו-MTV2. שוב, החלטה שמרגישה נכונה מצד הבמאי - לאפיין כל שנה בלהיט או שניים שהיו אהודים בתקופתו והפכו מאז לשחוקים עד כדי רתיעה מהתיישנותם, כפי שקורה לא מעט עם מוזיקת פופ. כמו שמסבירה דמותו של הוק בשלב מסויים בסרט, יש חשיבות רבה לסדר של שירים באוסף. לינקלייטר, במאי עם היסטוריה ארוכה של עיטורים מוזיקליים מנצחים בסרטיו, ממשיך את הקונספט של הסרט כולו ומגיש 12 שנים של התבגרות והתפתחות של טעם מוזיקלי. הבעיה עם ההחלטה הזו, אפילו אם עברתם תהליך דומה באותם שנים וזיהיתם הכל מהתו הראשון, היא שאפקט הרתיעה שהוזכר קודם עדיין יהיה מורגש עבור צופים מסוימים, ובמקום לקרב ירחיק אותם מהנעשה על המסך.

לבסוף, ובהסתכלות אל לב ליבו של הסרט, מדובר בדרמה עשויה היטב ובסרט התבגרות נאמן למציאות, אך כזה שאפשר יהיה להבין רבים שימצאו אותו בנאלי. אב חורג אלכוהוליסט? אם שמנסה לצאת לעצמאות אבל הטעם הרע שלה בגברים משבש את חייה וחיי ילדיה? אחות מתבגרת שצובעת את שיערה באופן נועז? כל אלה הן ההגדרה של בנאליות, המתווספות לדמות הראשית שעוצבה אף היא בקווי מתאר המוכרים לכל. ייתכן כי היוצרים חשו צורך ליצוק יסודות דרמטיים איתנים ופשוטים ככל הניתן, עליהם ניתן יהיה להניח את הניסוי הקולנועי. שום קונסטרוקציה מקורית או מורכבת מדי, פשוט משהו רגיל שכל אחד יוכל להתחבר אליו, בין אם כשחקן או כצופה.

נופי ילדותו. קולטריין בטקסס

לטובת הפרויקט זה עבד מצוין, משום שהסרט עצמו מחזיק לכל אורכו ולא מורגשות חריקות מהותיות. מאידך, בהיעדר תעוזה בתחומים נוספים מעבר לקונספט הראשוני, אין גם פסגות קולנועיות חדשות שהסרט אפילו מנסה להעפיל אליהן. יש רק מסע ארוך, משכיל ומחכים המתקדם בקצב הזמן, שהוא הגיבור האמיתי של הסרט הזה. הזמן החולף, כוח הטבע החזק ביותר שיש, שתמיד אפשר לסמוך עליו ותמיד יש לחשוש מפניו. מרתק יהיה לראות איזו השפעה תהיה, אם בכלל, לזמן החולף על הסרט הזה וגם להיפך - לסרט על הזמן עצמו, על אלה שיבואו אחריו. נכון לרגע זה, התחושה היא כי הוא דווקא ילך וידעך. אבל אפשר לבדוק זאת שוב בעוד 12 שנה.

התבגרות – מועדי הקרנה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ