אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אשמת הכוכבים": יומרנות מצופה סוכר

שיא ההיסטריה סביב שיילין וודלי מגיע דווקא בגלל סרט מינורי ומרגש, שמבקש ללמד משהו על רגעים קטנים של אהבה אבל נופל למלכודת שהוא עצמו טמן

תגובות

למה כל סרט אמריקאי שקהל היעד המובהק שלו הוא בני ובנות נוער חייב להגיע הנה עם תיוג של מחולל היסטריה? למה כל-כך חשוב להגיד ש״אשמת הכוכבים״ הטריף את ארצות הברית עוד כשהיה ספר של ג׳ון גרין, ועכשיו הוא משגע את קופות הכרטיסים בבתי הקולנוע במולדתו? כשמדובר בסרט כמו ״אשמת הכוכבים״, הדבר האחרון שכדאי להכין אליו את הקהל הוא היסטריה וצווחות של מעריצים. זהו סרט קטן מימדים במכוון, המבקש לפרוט על נימי הרגש ומתיימר לספק חוויה מעשירה ומקסימה, אולי אפילו עצובה אך מעוררת השראה. זאת בעיקר עקב הנושא בו הוא עוסק, ופחות בזכות הדרך בה הוא עושה זאת.

» אשמת הכוכבים - כל הפרטים ומועדי הקרנה

שמו של הסרט הוא ציטוט משובש ממחזהו של וויליאם שייקספיר, ״יוליוס קיסר״, שכנראה רומז לקהל על טרגדיה ידועה מראש. הייזל (שיילין וודלי, בשנה מדהימה) היא נערה כבת 16 ששרדה את מחלת הסרטן אך ריאותיה כנראה לא יחלימו לעולם, והיא מסתובבת צמודה לבלון חמצן נייד. באופיה היא כנראה חנונית למדי, או שאולי משהו כבה בה בעקבות המחלה, שכן ספרים מעניינים אותה יותר מאשר חיי חברה. בעידוד הוריה (לורה דרן וסאם טרמל), היא מתחילה ללכת לקבוצת תמיכה לצעירים וצעירות כמותה, שסבלו מהמחלה הארורה וניצחו. שם היא פוגשת בגאס (אנזל אלגורט), נער בן 18 שהסרטן אמנם גזל ממנו רגל אחת אבל לא את גישתו האופטימית והביטחון העצמי המופרז. גאס מתחיל לחזר אחרי הייזל במרץ, אבל איזה סיכוי החיים נותנים לשני אלה?

» מאחורי הקלעים: שיילין וודלי מסתפרת ומתאהבת

הבמאי הוא ג׳וש בון (״Stuck in Love״), ואת הספר עיבדו לתסריט סקוט ניוזטדטר ומייקל אייץ׳ וובר, הצמד שאחראי לסרטים המיועדים לקהל דומה כמו ״500 ימים עם סאמר״ ו״The Spectacular Now״, להיט האינדי שדילג על מסכינו בשנה החולפת (ובצדק). גם בו, אגב, כיכבה שיילין וודלי בתור הבחורה הלא מאוד פופולרית או מלאת ביטחון לגבי חזותה, וגם אז היה זה ליהוק מאוד מוזר - מדובר בשחקנית שהיא מהממת לפחות כפי שהיא מוכשרת, וכשרון לא חסר לה כלל, כפי שכבר ראינו ב״היורשים״ לפני שנתיים-שלוש. עוד החלטת ליהוק משונה היא מושא אהבתה של הגיבורה, אותו מגלם מי שהיה אחיה ב״מפוצלים״, סרט שטרם התאדה מן הזיכרון. אבל הלוואי שכאן היו מסתיימות הבעיות של הסרט הזה, ולמען ההגינות - ביקורת זו עוסקת אך ורק בסרט, שהוא יצירה נפרדת מן הספר והשוואה ביניהם תהיה מיותרת.

להתאהב עם בלון חמצן. "אשמת הכוכבים" - טריילר:

יש שתי גישות עיקריות, התלויות בסוג צופה הקולנוע שאתם, איתן אפשר לגשת ל-125 דקות של הסרט. האלרגים לבולשיט והרגישים לקיטש וזיוף יסבלו לא מעט. זאת משום שהסרט מתחיל עם הבטחה יומרנית מאין כמוה, כשהגיבורה מבשרת לנו שמה שאנו הולכים לשמוע עכשיו הוא האמת, ולא איזה סרט אמריקאי מצופה סוכר על נושא קשה וכואב - כך לדבריה. אמירה זו לא רק שמתגלה כשקרית, בסרט בו יש אולי שלושה-ארבעה רגעים של אמת, אלא שיש בה יומרנות שללא כיסוי מתאים, שמזהמת את החוויה כולה. אילולא הסרט היה מתהדר באיזה ייחוד שממאן להגיע, ובעשותו כך גם מבטל סרטים אחרים על הנושא עוד לפני שהציג קבלות, ״אשמת הכוכבים״ יכול היה בקלות להיות סרט אמריקאי טיפוסי על התמודדות עם מחלה סופנית. כזה שאין בו שום דבר אמין מהתחלה ועד הסוף, אבל יש משהו מזכך בצפייה בו, ולכן כדאי להתמסר אליה.

» ג'ניפר לורנס, מאחוריך

הדרך של הסרט ״לצפות דברים בסוכר״, כפי שאומרת הגיבורה, היא מעין הפוך על הפוך שכבר מזמן נהיה מנת חלקו של הבנאלי. אם כי סרט שמשפט המחץ שלו הוא ״אוקיי? אוקיי״, עליו חוזרים שני הגיבורים שוב ושוב כדי להביע את אהבתם, פחות או יותר חרט על דגלו את הבינוניות מלכתחילה. בכל זאת, זה קצת מרגיז שההורים של הייזל, שני האנשים התומכים ביותר שנבראו, מצפים את התנהגותם בסרקזם סכריני - הצורה הנמוכה ביותר של שנינות כפי שניסח זאת אוסקר וויילד. זה קצת מקומם שהסרט מתרחש בעולם כל-כך פוליטיקלי קורקט, עד שהסביבה פשוט לא מרשה לעצמה להגיב באופן שונה לנערה המתנהלת בעולם עם זונדות באף. זה מגוחך באיזו קלות מתמוססים מכשולים הניצבים בפני אהבתם של הגיבורים, ובכלל, סיפור האהבה בין בחורה עוצרת נשימה שחושבת שהיא סתם, לבין בחור דוחה ויהיר, הוא משהו שקשה לבלוע גם עם המון סוכר. אם זהו אביר החלומות של כל נערה מתבגרת, אנחנו חיים בתקופה אפלה ומטרידה עד מאוד.

אפשר שאכטה מהחמצן שלך? אלגורט ו-ודלי בסרט (צילום: יח"צ)

כאמור, כל זה היה מתקבל על הדעת בשמחה והבנה, ולמעשה מתרחש בכל סרט הוליוודי שני, אך כיוון שמיד בפתיחה הובטח משהו אחר, קשה מאוד לקבל את רובן המכריע של ההתרחשויות וההתנהגויות בסרט. לכן, דרך נוספת ונבונה יותר לצפות ב״אשמת הכוכבים״ היא להתמסר למה שכן יש לו להציע. להתחבר לאמריקניזציה של הסבל, לשקרים העצמיים והחיוכים המזוייפים, ולמצוא מסרים יפהפיים בפשטותם ובכנות שלהם, ללא ציניות ושיפוטיות.

הרי אם מה שיש לסרט להגיד הוא שהחיים אינם הוגנים אבל הם היחידים שיש לנו, ובכלל לא בטוח שיחלקו לנו מחדש את הקלפים – טוב, זה ראוי לציון. ואם הסרט אף בא וטוען שרגעים קטנים בין שני אנשים יכולים להיות שווים חיים שלמים אך קצרים – ובכן, זה כבר ראוי לשבח. לבסוף, אפשר ללכת לקיצוניות מוחלטת ולקחת מהסרט רק דמות אחת, משנית ולכאורה אנטגוניסטית, אבל למעשה היחידה שחיה בעולם האמיתי ואף אומרת את האמת. העובדה שהיוצרים בחרו לשים את האמת הכואבת בפיה של דמות שהיא אמן, היא כבר אמירה בפני עצמה. תוכלו לזהות את הסצנה הזו בקלות - בסרט שבו בכל רגע נתון אפשר לדעת באיזה שנייה בדיוק יכנס שיר כאילו אינדי וכאילו מרגש אך למעשה מהונדס לגמרי, מגיע פתאום קטע היפ-הופ בשוודית.

» אשמת הכוכבים - מועדי הקרנה

לקבלת עדכונים שוטפים מעכבר העיר

*#