אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"גרייס ממונקו": הבזבוז של ניקול קידמן

אחת השחקניות הוורסטיליות בהוליווד נכנסה לשמלה של אחת מכוכבות הקולנוע המעניינות בהיסטוריה. לכאורה מתכון להצלחה בטוחה, בפועל 103 דקות של החמצה

תגובות

רגע אחרי שמקפלים את השטיח האדום ומכבים את הפרוג'קטור, אף אחד לא באמת זוכר את סרט הפתיחה של פסטיבל קאן. בעוד טקס הנעילה ורשימת הזוכים נחרטים בתודעה ונשארים רלוונטיים לעונת הפרסים הבאה, המטרה של סרט הפתיחה היא להיות אטרקציה שתסיח לרגע את הדעת מההתגוששות שעומדת להגיע. לכן, לערב זה נבחרים בדרך כלל סרטים בעלי גוון מסחרי יותר. השנה, נדמה היה שקאן שיחקו אותה מפתיחה עד סיום – לא רק שהם נתנו סוף כל סוף את דקל הזהב לטורקי המחונן נורי בילגה ג׳יילן (״שלושה קופים״, ״היו זמנים באנטוליה״ ועכשיו גם ״שנת חורף״ המעוטר), אלא הקדימו ופתחו את השערים עם סרט אמנותי על הוליווד הקלאסית - ״גרייס ממונקו״, בו מגלמת ניקול קידמן את גרייס קלי, אחת מהכוכבות שהכי מזוהות עם הקולנוע האמריקאי. הצרה היא שהסרט מתמקד בתקופה בה קלי פרשה ממשחק כדי להינשא לנסיך מונקו, ואולי בגלל זה הוא סובל גם מהיומרנות וגם מהשעמום והריקנות שמביאים איתם חיי מלוכה של מדינה בה השליט מכיר אישית כל אחד ואחת מנתיניו.

» גרייס ממונקו - כל הפרטים ומועדי הקרנה

את הנסיכה גרייס אנו פוגשים כשהחיים האישיים שלה וחיי ממלכתה לא היו יכולים להיות יותר סבוכים אלה באלה. בעלה, הנסיך רנייה (טים רות׳), הצליח בעקשנותו להסתכסך עם צרפת הפטרונית, הדורשת ממנו לשלם לה מיסים כדי לממן עבורה את נזקי מלחמת העולם השנייה. הדבר משפיע על חיי הנישואין שלה ושל הנסיך שלה, מה גם שהיא קיבלה הצעה לשוב ולשחק בסרטים אחרי מספר שנות פרישה. ולא מדובר בסתם הצעה, אלא בהזדמנות לשתף פעולה עם אלפרד היצ׳קוק (רוג׳ר אשטון-גריפיתס), אחד הבמאים שהפכו אותה לכוכבת. על גרייס יהיה לבחור בין חייה החדשים לאלו הישנים, ובהדרכת המנטור שלה (פרנק לנגלה), להתמודד עם הלחץ הציבורי והתקשורתי המופעל עליה, לחשוף מרגל שכנראה מצוי בארמון ובעיקר לאמץ את תפקידה הגדול מכולם – או במילותיו הלעוסות של הסרט – להיות גרייס ממונקו.

בין היצ'קוק לארמון המלוכה. "גרייס ממונקו" - טריילר:

שלושה סרטים וגעגוע הסרט מגיע אלינו מעט אחרי ״דיאנה״, שגם בו שחקנית אוסטרלית בהירת שיער (נעמי ווטס) גילמה דמות היסטורית מלכותית ואהובה בעודה מנסה להיראות לא מרוצה על רקע ארמונות פאר. בנוסף, אפשר להצמידו גם ל״היצ׳קוק״ שהפציע לפני יותר משנה, וגם בו תעשיית הקולנוע מבקשת להציג בפנינו את החיים ההוליוודיים כפי שהיו בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת. המשותף לכל אלו, כולל ״גרייס ממונקו״, הוא שהם מתיימרים לחשוף בפנינו את צפונות ליבה של דמות אייקונית, אבל מסתפקים בהפיכתה מכמה שורות בוויקיפדיה לכמה תמונות זזות על מסך. לא לבני אדם של ממש, ואפילו לא לדמויות קולנוע מרתקות במיוחד.

את התסריט כתב אראש אמל, בדרך כלל תסריטאי של סרטי פעולה (״אקס-פטריוט״, ״אני אגדה 2״ שייצא בקרוב), סיבה אפשרית לרדידות הכללית בה נגועה ההפקה הצרפתית-אמריקאית הזו. הבמאי הוא אוליבייה דהאן, מי שכבר הקים לתחייה קולנועית את דמות מיתית אחרת - הזמרת אדית פיאף בסרט ״החיים בוורוד״, שהביא אוסקר למריון קוטיאר בתפקיד הראשי ופתח את הקריירה הבינלאומית שלה. במקרה הנוכחי, לא רק שהעטיפה המרשרשת לא מנחמת אחרי שמבלים כמה דקות עם הכלום שהיא מסתירה, אלא שהיומרה האמנותית החובקת את הסרט הזה פשוט מעייפת עד מתישה. הנה שתי דוגמאות.

לנצל את ניקול

מספר פעמים במהלך הסרט, לא יודע את הכמות המדויקת משום שהפסקתי לספור כשנגמרו לי האצבעות, נעשה שימוש במעבר בין סצנות באמצעות דיזולב. אותו אפקט עריכה הממזג שתי תמונות לאחת, כאשר הראשונה מתפוגגת והשנייה נוצרת יש מאין על גביה, נחשב בדרך כלל מבחינה אמנותית לכזה היוצר הקבלה בין שתי התמונות הנבלעות האחת בשנייה. במקרה של ״גרייס ממונקו״, המעבר נעשה תמיד מתמונה המכילה את דמותה או פניה של גרייס, אל תמונת נוף מייצגת של הנסיכות האירופאית מונקו. כאילו רוצה הבמאי לומר לנו שגרייס היא מונקו, או שעד שלא תקבל על עצמה את הזהות הזו, לא תדע נפשה מנוח. אבל הרעיון הזה עובר באופן אלגנטי, גם אם לא מחוכם יתר על המידה, כבר בפעם הראשונה בה גרייס מתאיידת אל תוך הנופים של מונקו. הפעם השנייה כנראה מיועדת למי שדעתו הוסחה, אבל כל הפעמים הבאות הן בבחינת תזכורת מאוד לא הכרחית. מה גם שהסרט אומר זאת בקול רם ודרך הדמויות עצמן, ובמספר הזדמנויות שונות, כך שהדיזולבים לא מוסיפים דבר, אלא רק מכבידים.

אמנית מספיק גדולה. ניקול קידמן (צילום: יח"צ)

אמצעי נוסף שנעשה בו שימוש יתר ולכן הוא בולט במיוחד, הוא האקסטרים קלוז-אפ. מלבד הרפטטיביות, ההתמקדות בחלקי פרצוף של השחקנית הראשית בולט בעיקר על רקע סרט שכמעט כולו נופים קסומים מבחוץ וארמונות מפוארים מבפנים, כך שכל פריים שאינו אקסטרווגנטי מיד מושך את העין, במעין הפוך על הפוך. שלא כמקובל, בחרו דאהאן והצלם אריק גוטייה (״עד קצה העולם״) למקד את המצלמה דווקא באפה של הגיבורה, ולא רק בפיה ובעיניה. ייתכן שהיה זה ניסיון מבורך לשבור קלישאה קולנועית עתיקה, אבל בפועל יוצא שמשהו כמו שמינית מהסרט אנחנו מבלים בחברת האף של ניקול קידמן, בזמן שאנו מאזינים לעוד מונולוג מפיה הבלתי נראה או שומעים אותה מנהלת שיחה עם דמות האב שהצמידו לה, שבמקרה של הסרט הוא גם כומר ולכן סביר שתפנה אליו ב״אבי״. יכול גם להיות שהיה כאן ניסיון להשתמש בכישורי המשחק הלא ורבליים של קידמן התמיד אקספרסיבית, אבל כמו במקרה הקודם, נדמה לי שפעם-פעמיים זה לגמרי מספיק. רק חבל שיוצרי הסרט חשבו אחרת.

קידמן, כשחקנית שמשחקת שחקנית, היא ליהוק מוצלח ולחלוטין לא מנוצל. אמנם החן והאצילות שלה קורצו מחומרים אחרים מאלו של קלי כוכבת הקולנוע, ואין ספק שהפרסונה הקולנועית שלה מקשה עליה להפוך לדמות אגדית אחרת, אבל קידמן היא אמנית מספיק גדולה כדי לחקות את גרייסי היטב. מאידך, חיקוי בהכרח לא יוצר דמות מעניינת, דבר שנכון לגבי הופעתם של כל המשתתפים בסרט. דווקא ברגעים בהם קידמן מגלמת את קלי ברגעי משחק או הופעה, יוצא ממנה משהו אחר שמזכיר לא רק איזה פרפורמרית גדולה היא ניקול קידמן, אלא גם איזו אמנית מדהימה הייתה גרייס קלי. חבל רק שהסרט בחר להתמקד בתקופה הכי משמימה בחייה, כלומר זו שיש בה הכי מעט רגעים של ביטוי כשרונה, והושפע מהלאות הזו בעצמו.

גרייס ממונקו - מועדי הקרנה

*#