אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חתולים על סירת פדלים": פולחן חדש נולד?

אחרי אינספור דרמות רוויות מתחים וסוחטות דמעות, מגיע סרט ישראלי עם גיבור שמטרתו לקחת לדנה פרידר את הבתולים, ויוצרים שמטרתם לגרום לכם לצחוק. לעזרתם נחלצים חתולים מוטנטיים, מעיים נשפכים ורפליקות של מיכאל הנגבי  

תגובות

איך אפשר להיות קולנוען צעיר, חצוף ובועט במדינת ישראל? במה בעצם בועטים? אלטרנטיבה למה בדיוק אמורים להיות? זה לא שאין כאן מספיק סרטים, חלילה, או שאיכותם לא גבוהה. להיפך. אך ככל שנוקפות השנים מסתמן כי תור הזהב הנוכחי של הקולנוע הישראלי נוגע בעיקר להצלחות מחוץ לארץ, בלי קשר אמיתי לשבירת קופות מקומיות. הרי יש כאן בערך להיט ורבע בשנה, וסרטי ז'אנרים או מיינסטרים לא באמת קיימים פה. אין צורך בחתרנות משום שרוב הסרטים הנוצרים בישראל מכוונים מראש לפסטיבלים בינלאומיים, מעדיפים קולנוע אמנותי על פני מסחרי ואם להגיד את האמת הכואבת – פשוט לא סופרים את הקהל הישראלי. מעניין יהיה לראות מה תהיה התגובה של אותו קהל לסרט כמו חתולים על סירת פדלים. במובן מסוים, מדובר בסרט חשוב, שכן הוא פונה בעיקר לקהל ישראלי צעיר. זהו פלח אוכלוסיה בעל כוח צרכני אדיר שזוכה להתעלמות מרגיזה מצידם של קולנועני ישראל, ונאלץ להסתפק במנת הזבל האמריקאי האחרונה ששוגרה ללבנט. "חתולים" מבצע הטמעה נבונה של ז'אנר אמריקאי בתרבות הצברית, עד כי נדמה שהוא נעשה רק כדי לבדר ולהצחיק את צופיו. ולדעתי, הוא עומד במשימה בהצלחה יתרה.» חתולים על סירת פדלים - כל הפרטים ומועדי הקרנה» המנטור של החתולים: ראיון עם אבי נשר

הסרט מסופר מנקודת מבטו של יותם (יוני גולדווסר), נער שמנמן וחביב למראה שגולש בסקייטבורד שלו אל הסופר כדי להכין לעצמו ולסבא שלו (שמואל וולף) משהו לנשנש. בבית, סבא מחכה לו עם הסיפור הקבוע שיותם כבר שמע אלף פעמים. כיוון שהוא טינאייג'ר מודל 1990+, יותם כנראה ראה כבר מספיק פעמים את "הנסיכה הקסומה" בכדי לדעת לאן הסרט הזה ילך אם סבא לא ייעצר. לכן, הוא מחליט להראות לזקן את כוחו וממציא עבורו עלילה מטורפת למדי, המבוססת באופן רופף על דמויות שפגש במהלך הטיול לסופר.כמה נשמות יש לחתול מוטונטי? "חתולים על סירת פדלים":

הבתולין של דנה פרידר מעשה במילי (דנה פרידר) ונועם (מיכאל מושונוב), שני תיכוניסטים שיוצאים כבר תקופה מבלי לממש את אהבתם. נועם חושב ששיט רומנטי בירקון יפתח את "ליבה" של מילי, אשר מצידה מגיעה יחד עם דיקסי, החתול השמן והג'ינג'י שלה. שני הזכרים לא ממש מסתדרים, והחתול מוצא את עצמו בטעות במים. אם זה לא מספיק גרוע, מסתבר שמנהל פארק סירות הפדלים, טיפוס מרושע המכונה "האדמירל" (שמואל וילוז'ני), נוהג להזרים לנהר שפכים רדיואקטיביים. החתול החביב הופך למוטציה רעבה, ומסתבר שהוא לא הצרה היחידה ששוחה באזור.

לעזרתם של צמד האוהבים נחלצים עובד זוטר במתחם הסירות הנושא את השם ביל (ניתאי דגן), וגם השוס האמיתי של הסרט הזה – צופי הים. מדובר ברביעיית מצחיקולים בעלי השמות המלבבים דוביק, דב דב, דובי ודובל'ה (אילון קורח, מיכאל הנגבי, גיא שפע  ויובל מנדלסון). האם יצליחו החבר'ה הטובים להתגבר על האדמירל האיום והחתולים המוטנטים? האם מילי ונועם ילכו עד הסוף? והאם סבא של יותם יצליח להישאר ער לכל אורך הסיפור?

ניחוחות של מבצע סבתא אחרי שנים של סרטים על “דור ה-X” ואחריו גם "דור הפייסבוק" המבוימים בידי מכונות קולנוע בנות חמישים ומעלה שמסתכלים על הגיבורים מלמעלה, מזה זמן רב אני ממתין שאנשים בגילי יהיו מספיק מבוגרים ומתוקצבים כדי לביים סרטים מנקודת המבט המתרפקת של בני דורם. כעת, זה לא רק החל לקרות אלא אף מגיע אל סוג של פסגה עם קומדיית האימים הרומנטית "חתולים על סירת פדלים". מאותה סיבה שחיבבתי סרטים כמו "סקוט פילגרים" הבריטי-אמריקאי או "ג'ו + בל" הישראלי, נהניתי גם מסרטם הראשון של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן - שנות התשעים הפכו סוף סוף לנוסטלגיה. אבל יש גם סיבות נוספות.

אחת מהן, או שמא המרכזית שבהן, היא שמדובר בסרט מאוד מהנה. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט ישראלי שכל מה שהוא רוצה זה להצחיק? אם נזכרתם בזוהי סדום, אנסח מחדש את השאלה - מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט ישראלי שכל מה שהוא רוצה זה להצחיק אתכם, וגם מצליח בכך? במקרה כזה יש לשוב עד לימי "מבצע סבתא", או "המוסד הסגור" - כמעט עשר שנים לאחור. איזה כיף שיש סרט דובר עברית, שמעלה חיוך עוד בשלב קריאת השמות של הדמויות. סרט שהוא קודם כל קומדיה משוחררת, פרועה וקיצונית למדי, ורק אחר-כך כל דבר אחר. סרט מרובה דאחקות, עמוס סיטואציות מופרעות וחסר את המימד השליט בקולנוע הישראלי העכשווי – רצינות תהומית ביחס לכל מה שקורה ונאמר על המסך.

שקפקפים ומזרקות דם בישראל כמעט ואין קומדיות. יש דרמות קומיות, שהן בראש ובראשונה דרמות, ויש סרטים שמנסים להצחיק בכוח רב אך ללא תוצאות מרובות. “חתולים" שונה כיוון שהוא מרגיש כמו סרט שנהנו לעשותו, סרט שעשוי מהחומרים שמצחיקים את היוצרים עצמם, במקום מ"מה שקהל חושב שמצחיק" או אמירה מתנשאת אחרת. זהו גם מקורה של נקודת חוזק בולטת שכבר הוזכרה לעיל - הסרט הופך תוך כדי תנועה להומאז' מרגש לשנות ה-90 הקסומות. פתאום לצטט את רבין נראה כמו הדבר הכי מגניב שאפשר לעשות. או לנעול שקפקפים ולשחק בגיימבוי תוך כדי צפייה ב"שעת כושר" בטלוויזיה גדולת עכוז.

עם זאת, קהל היעד האמיתי של הסרט הוא ללא ספק נערים ונערות בגילאים של הדמויות הראשיות, שיכולים (וצריכים) להפוך אותו לסרט פולחן. כלומר, בתנאי שיצליחו להתאפק מלהוריד אותו בקלות של שליחת אס.אם.אס ובמקום זאת פשוט ייקחו כמה חברים ויכבשו איזה אולם קולנוע. אני די משוכנע שהם יצאו משם מבסוטים ומצטטים, במיוחד נוכח התסריט המלא בשורות מחץ, ובעיקר מגוון רפליקות של מיכאל הנגבי, בתצוגת משחק קומית עילאית. בכל מקרה ובכל גיל, מומלץ לסלוח לסרט על דלות ההפקה. בכל זאת, מדובר בבי-מובי ישראלי המשפריץ מזרקות של דם ושרשראות של מעיים. לוק חסר תקציב הוא פחות או יותר חלק מהגדרות הז'אנר. גם כיף, אגב.חתולים על סירת פדלים - מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#