אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"משחקי הרעב": ריאליטי במקום הישרדות

הסרט שאמור להחליף את "דמדומים" ו"הארי פוטר" מפעיל על הקהל את אותם השטיקים שהוא מתיימר לבקר. עם נשיקות במקום מכות וזלזול מוחלט בצופים, אפילו לני קרביץ עם איילנר וג'ניפר לורנס עם חץ וקשת לא מצילים את המצב

תגובות

שלושה דברים שכדאי לדעת על הביקורת הבאה לפני הקריאה:1. לא קראתי את משחק הרעב, ספרה הפופולרי עד מאוד של סוזן קולינס, טרם הצפייה בעיבוד הקולנועי. דעתי נוגעת אך ורק לסרט ובאופן כללי אני מאמין שיש לעשות הפרדה בין ספר לבין האדפטציה למסך הגדול.2. אני לא מגיע ממקום מפוייס, ולא מרגיש צורך להצדיק את עמדתי. אני גם הולך להיות די בוטה ואפילו לקרוא לכם מטומטמים, לא פעם. וגם לעצמי. למה שתקשיבו למטומטם? לא יודע, אבל אם אתם רוצים לראות סרט המטיח בצופיו מניפולציות של תוכנית ריאליטי עלובה במיוחד בכדי לבקר תוכניות ריאליטי עלובות במיוחד - לא נראה לי שתהיה לכם בעיה.3. נערים ונערות יקרים, אתם לא באמת רוצה לקרוא את זה. אתם לא באמת צריכים מישהו כפול מגילכם שיגיד לכם שזה חרא סרט. פשוט לכו עם התחושות שלכם, או עם הלחץ החברתי, וצפו בו. אם אתם בכל זאת ממשיכים לקרוא, אני מבטיח הסבר חלקי על למה נהוג לכנות אתכם טיפש-עשרה.» משחקי הרעב - כל הפרטים ומועדי הקרנה» ג'ניפר לורנס: מטום-בוי לסמל מין» מה פשר הטירוף סביב "משחקי הרעב"?

עלילת "משחקי הרעב" מתרחשת בעולם בו הפערים בין העשירים לעניים רדיקליים במיוחד. ישנה הבירה, המכונה "הקפיטול", בה כל יום נראה כמו משדר חגיגי של האירוויזיון, כולם אמידים, משועממים, אופנתיים ומצפים בקוצר רוח לתוכנית המצליחה "משחקי הרעב". מדובר בריאליטי אכזרי במיוחד, בו 24 נערים ונערות טובחים זה בזו עד שנשאר מנצח יחיד. המתמודדים מגיעים, בעל כורחם כמובן, מתריסר המחוזות המקיפים את הקפיטול, בהם אין מזון, שלא לדבר על כסף. סיפורינו מתמקד במחוז ה-12, שם הנערה קטניס אברדין (ג'ניפר לורנס) מתנדבת למשחקים האיומים כדי להציל את אחותה. מבין הבנים, הפור נופל על פיטה מלארק (ג'וש הטצ'רסון). השניים מובלים בתנאי פאר אל מחנה אימונים שיכין אותם לזירת המשחק, מעין ג'ונגל הנשלט על-ידי מחשב, בו יצטרכו להילחם באיתני הטבע וגם זה בזו – עד המוות.

טבח בבני טיפש-עשרה. "משחקי הרעב":

למשימה המורכבת של עיבוד ספר שקנה לו גדוד מעריצים שבוודאי ימדוד כל מילה שנאמרת, נבחר  הבמאי גארי רוס (“פלזנטוויל”, “סיביסקיט”). הוא גם היה זה שעיבד את הספר לתסריט, בעזרתם של בילי ריי (“הטיסה”, “שם המשחק”) והסופרת עצמה. התוצאה הסופית בהחלט עושה חשק לקרוא את הספר, כדי לבדוק האם מדובר בעיבוד קולנועי מזוויע, או שהיצירה פגומה מיסודה.

זהב בעיניים של קרביץ, וויסקי בכוס של הרלסון ראשית, זהו אחד התסריטים המבזים שפגשתי כבר שנים. אין איזון בין המערכות, ההתחלה נמתחת שלא לצורך, הדיאלוגים בחצי הראשון הם אקספוזיציה מביכה במקרה הטוב (“יש 24 מאיתנו ורק אחד ישרוד”) או סתם מפגרים במקרה הרע (“אני רוצה להישאר אני גם אחרי שאמות”), והפלאשבקים לעברה של הגיבורה משיגים את ההיפך ממטרתם. המשחקים עצמם משמימים ברמה של לנמנם על עץ. שום תחושת קושי או מאבק לא עוברת והסרט אפילו לא מנסה להיות דרמת הישרדות אמיתית, או לפחות לספק אקשן ואלימות ראויים. המוות שאורב מעבר לפינה, הצורך הפארונואידי להציץ כל העת מעבר לכתף מבליחים לרגעים קצרים מדי, ואז מפנים מקום לעלילת משנה רומנטית שגורמת ל"דמדומים" להיראות כמו שייקספיר. למרות תוכנו, הסרט לא מצליח לזעזע. סצינות האקשן מפוספסות בגלל צילום ועריכה שמתאימים יותר לסרט דל תקציב מאשר לבלוקבאסטר וואנאבי, רמת האפקטים מונעת יצירת אמינות וכך גם העיצוב הפשטני של חיי העוני או הראוותנות הבנאלית של העשירים הזוהרים. בכל הנוגע למשחק, נדמה כי לורנס בתפקיד הראשי מצילה את הסרט, בעוד האטצ'רסון חייב להוסיף לארסנל שלו עוד הבעות פנים. לצערי הרב איני יכול להתייחס לשחקנים צעירים נוספים, כי כולם היו שם על תקן קונוסים במסלול מכשולים. בטוחני שהמצב שונה בספר. המבוגרים – וודי הרלסון במצב רוח שתייני, סטנלי טוצ'י בפארודיה על מנחה תוכנית בידור, לני קרביץ עם אייליינר מוזהב ואליזבת' בנקס מאחורי איפור כבד - היו סבירים.

גם בתור חובב ספרי פנטזיה לנוער, התרעמתי. בחוקיות של העולם המתואר בסרט יש הרבה יותר מדי בעיות: למה אין עקביות בציון ההרוגים? מאיפה לעזאזל פיטה השיג מכחול קטן וצבעי הסוואה באמצע הג'ונגל/זירה? למה בעולם כמו זה לא כל ההורים מגדלים את הילדודס להיות נינג'ות מלידה? למה אף אחד לא מתקומם נגד התוכנית הלא אנושית בעליל? מה עם איזה מרי בשלב האימונים? התאבדויות המוניות של מתמודדים? קצת מרד, חשיבה עצמאית, ביקורת כנגד המערכת והממסד? לא בעולם של הסרט, ומסתבר שגם לא בעולם שלנו.

אהבה מחופשת לדם המניפולציות שהסרט כופה על צופיו לא רק שקופות, אלא כה חריפות שקשה להתעלם מהן. זו בעיה בלתי פתירה כאשר מדובר בסרט שמשתמש בדיוק בטריקים אותם הוא מבקר. סרט שמראה איך ז'אנר הריאליטי מסבן אותנו, או כיצד הממשלה שולטת באספסוף בעזרת פחד ותקווה לסירוגין – אבל אז עושה את אותם הדברים בדיוק, אבל בדיוק, גם לצופים שלו. זה כמו לרצוח מישהו רק כדי להוכיח שרצח זה דבר נורא.

ההצגה של האופנים בהם תוכנית הריאליטי מתערבת בנעשה כאילו אומרת: "תראו אותם, משחקים בחייהם של בני אדם לצרכי רייטינג", אבל אותו הדבר קורה הרי בסרט עצמו. הרומנטיקה מגיעה בדיוק בשלב בו עלילת הסרט, ולא רק תוכנית הריאליטי שמוצגת בו, נתקעת. הדבר נכון גם לטוק-שואו הססגוני בו הגרוטסקה היא למעשה הקצנה של "הקהל מטומטם, אז פשוט ניתן לו חיקוי של מה שהוא אוהב והוא לא ישים לב". אבל מה עם האנשים היושבים באולם הקולנוע? עד כמה אתם חושבים שהם מטומטמים? ומה אם אתם צודקים?

אם לקחת את כל העניין צעד קדימה, הסרט למעשה נחות מכל תרבות הריאליטי אותה הוא מבקר. בעוד תוכניות מאין אלה מתיימרות להראות לנו "מציאות", סרט קולנוע תמיד ירצה לסחוף פנימה אל האשליה שבבסיסו. אבל "משחקי הרעב" מתנהג כמו תוכניות ריאליטי, נגדן הוא כאמור יוצא בגלוי, בו בזמן שהוא עצמו לא עומד בתנאים הבסיסיים ביותר של חוויה קולנועית סוחפת.

השיט החדש אבל מה שבאמת מפריע, זו היומרה המרגיזה "להגיד לנו משהו". לא רק שהסרט עשוי רע, אלא שברגע שמנסים גם לחנך ועאלק לפקוח את העיניים - שם נוצרת הבעיה. הרי אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו, להצביע על א-נורמליות בחברה בה ילדים רוצחים זה את זה במסגרת תוכנית בידורית ואז לשווק את הסרט לקהל שצמא לדם נעורים. או שאולי כן? אם סרט כמו "משחקי הרעב" יצליח, ובהתחשב בהיסטריה סביבו אין ספק שהוא יצליח, אז כנראה שאנשים באמת רק רוצים להתבדר קצת, וממש לא אכפת להם שבמשך 142 דקות קוראים להם מטומטמים. ואם בדרך הם מרגישים שזכו להיתקל במסר חריף ונוקב על החברה האנושית, גם אם בדרך הכי טיפשית שניתן להעלות על הדעת – מה טוב.

"משחקי הרעב" הכריז על עצמו מראש כעל טרילוגיה (כמו סדרת הספרים עליה הוא מבוסס), בשחצנות לא אופיינית לאולפני ליונסגייט. הילת "אני הארי פוטר החדש" של הסרט לא מרגיזה רק מפני שאין לה כיסוי, אלא כי מדובר בניצול לרעה של גילם הצעיר של הצופים - קהל שוודאי לא מכיר את הסרט היפני "באטל רויאל", שנקודת המוצא העלילתית שלו דומה באופן המעלה חשד לפלגיאט לזו של “משחקי הרעב”. בהקשר זה שווה להזכיר גם את "בעל זבוב", המציג סיטואציה דומה אך מכיל אמירות נוקבות באמת על טבעו של המין האנושי. ברם, לאף אחת מהיצירות האלה אין את ההייפ של "משחקי הרעב".

מכונת השיווק שעמדה מאחורי הסרט רצתה בכל מאודה לגרום להיסטריה עולמית סביבו. ההקרנה שבה נכחתי הוכיחה את הצלחתה – נערים ונערות רבים צווחו את התרגשותם עוד לפני שראו פריים אחד מהסרט. בעיניי זה מקסים. באמת. גם ההתלחששויות התכופות ומחיאות הכפיים הנלהבות לא הפריעו. להיפך – הייתה זו עדות לכוחו העתיק והראשוני של הקולנוע לרגש ולהניע את לבבות הצופים. הצרה היא שלא היה להתרגשות הזו שום קשר לסרט עצמו. כשאנשים אחוזי היסטריה, הם מגיבים באופן שעלול להיות רחוק מרציונל, עד כדי טמטום. מה שמוביל אל השאלה שכל צופה חייב לשאול את עצמו: לא איזה גודל של פופקורן לרכוש, אלא למה שמישהו ירצה לגרום לי לחשוב כמו מטומטם? ומכאן אל התשובה שמגיעה אף היא בצורת תהייה - יכול להיות שכך לא אשים לב שהמוצר שמנסים למכור לי הוא חתיכת חרא תעשייתי, למרות שכולם אומרים עליו שהוא השיט החדש?משחקי הרעב - מועדי הקרנה

*#