"מראה מראה - הסיפור האמיתי": מי השלגיה הכי פמיניסטית בעיר? - ביקורת סרטים - הארץ

"מראה מראה - הסיפור האמיתי": מי השלגיה הכי פמיניסטית בעיר?

לילי קולינס היא שלגיה לוחמנית שלוקחת את גורלה בידיה, ג'וליה רוברטס היא רשעית קטנה מאוד, אבל אוכלת את המסך. ביחד הן יוצרות סרט חינני לכל המשפחה שסובל מעודף מודעות עצמית ומסרב להתמסר למחוזות הפנטזיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אור סיגולי, עכבר העיר

הראשון מבין שני סרטי השלגיה שייצאו השנה למסכים נחת בבית הקולנוע בארץ. בכיכובן של ג'וליה רוברטס ולילי קולינס ("חטיפה", הבת של פיל), ובבימויו של טרזם סינג, עיקר השינוי של מראה מראה – הסיפור האמיתי מהאגדה המפורסמת הוא הפיכתה של הנסיכה היתומה מעלמה במצוקה, לעלמה שממש לא בראש שלה לחכות שמישהו יבוא להציל אותה. שלגיה גרסת טרזם לוקחת את גורלה בידיה.נקודת הפתיחה של "מראה מראה" זהה לאגדה המקורית: שלגיה היפה נופלת קורבן לאישה מספר שתיים של אביה האלמן, מלכה מרושעת ויהירה שמתעללת בנתיניה ובאנשי החצר. בעזרת טוב ליבם של עובדי הארמון ששומרים חיבה למלך שנעלם לפני שנים, שלגיה מצליחה לברוח מגזר דין מוות ואפילו לפתח מצפון חברתי בעזרת שבעה גמדים. » מראה מראה - הסיפור האמיתי - כל הפרטים ומועדי הקרנה» המכשפות הן המלכות החדשותפה פחות או יותר מסתכם הקשר בין השניים. שלא כמו בסיפור הקלאסי, הפעם הגמדים אינם עובדי מכרה חביבים אלא בנדיטים מחוספסים למראה (אך רכי לבב מבפנים) והנסיך האציל הוא בחור עם המון כוונות טובות אבל משולל הירואיות מפוארת. שלגיה עצמה עוברת מהפך מצעירה פעורת עיניים ללוחמת מצטיינת שמתעקשת לא להיות תלויה באף אחד. אבל היא כן מבשלת אחלה ארוחות ערב לחבריה החדשים. בכל זאת - שלא נטעה - מדובר באישה.מעלמה במצוקה ללוחמת מבריקה. "מראה מראה - הסיפור האמיתי":

"מראה מראה – הסיפור אמיתי" (וכאן ניתן להרים גבה על התוספת הישראלית לשם המקור, שכן בהחלט לא מדובר בגרסה נאמנה למקור שמצריכה את צמד המילים "סיפור אמיתי"), הוא סרטו הרביעי של טרזם, במאי הודי (השוזר בסרט קריצות למוצאו) שהחל את הקריירה הקולנועית שלו בשנת 2000 עם סרט האימה עוצר הנשימה "תא קטלני". לפני כן הוא נודע בעיקר בזכות הקליפים שביים, המפורסם בהם הוא "לוזינג מיי רליג'ן" של REM, ושנה שעברה סחף אותנו הבמאי עם סרט האקשן הרנסנסי "בני אלמוות".

מעריציו של טרזם עלולים להתאכזב מסרטו החדש, בו החליט להניח בצד את הקיצוניות האפלה והאלימות שאפיינה את יצירותיו הקודמות, לטובת סרט לא מזיק לכל המשפחה. עד כדי כך לא מזיק, שבארץ הוחלט להפיצו גם בגרסה מדובבת לעברית. החדשות הטובות הן שכסרט ילדים, "מראה מראה" הוא חוויה חיננית למדי, שבוודאי תסחוף ותבדר מאוד את הצופים הצעירים - אלו שזה עתה מתחילים ללכת לסרטים ללא ליווי הורים. בדומה לשאר הסרטים שיצאו מידיו של טרזם, גם הפעם מדובר בחוויה ויזואלית מרשימה בה היופי והעושר של הבגדים והתפאורות מהלכים קסם על הצופה. בשונה מיצירותיו הקודמות, גרסת השלגיה הנוכחית עמוסה בהומור ויזואלי ומילולי.המכשפה לא מאיימת, המעצבת מקיימת הליהוק של המגה-כוכבת ג'וליה רוברטס לתפקיד המלכה הרעה, המתעסקת בכישוף שחור, הוא בעיקר גימיק. רוברטס, שהתפקיד המרושע היחיד ברזומה שלה הוא דמותה של ג'וליאן הדורסנית ב"החתונה של החבר שלי", היא שחקנית שאני תמיד שמח לראות על המסך - זאת למרות שבשנים האחרונות בחירת תפקידיה מדכאת בלשון המעטה. את תפקידה הנוכחי היא צולחת בהצלחה מרובה כשהיא נדרשת להצחיק (ולשמחתנו ישנם לא מעט רגעים כאלה) אבל די חיוורת בכל האספקטים האחרים, במיוחד כשנדרש ממנה להיות מאיימת או מפלצתית.

עושה קאמבק לגבות המלאות? לילי קולינס והגמדים (צילום: יח"צ)

קולינס היפה בתפקיד שלגיה היא אולי הבחירה החלשה ביותר מכל צוות השחקנים. בסצינות שהיא חולקת עם רוברטס שאוכלת את המסך, עם חבורת הגמדים המשעשעים או עם גברבר הסרט ארמי האמר החתיך (הרשת החברתית), קולינס מאבדת את הקהל. לצופים המתעניינים באחורי הקלעים של הסרט, "מראה מראה" מביא אתו צביטה בלב מכיוון שזוהי עבודתה הקולנועית האחרונה של מעצבת התלבושות המופלאה אייקו אישיוקה, שנפטרה בתחילת השנה בגיל 72. אישיוקה עיצבה את התלבושות בכל סרטיו של טארזם ולקחה חלק משמעותי בתפיסה הויזואלית של הסרטים. בשנת 1992 זכתה אישיוקה באוסקר על התלבושות של דרקולה, מהבחירות המוצדקות של האקדמיה. בעזרת שיווק נכון לא אתפלא אם אישיוקה תצליח, לאחר מותה, להרוויח מועמדות גם על הסרט הזה.

פלרטוט עם מחסום הציניות "מראה מראה" אולי סובל מחוסר אחידות כמעט בכל מרכיביו - טרזם אינו במאי שחקנים מחונן והעיצוב נע בין פאר עוצר נשימה לבין הצגת רחוב לילדים - אבל כמה סצינות נהדרות מצליחות לפצות על חלקיו החלשים. טיפול היופי שעוברת המלכה, סצינות הקרב ביער הקפוא והרגעים בהם רוברטס עומדת מול הנסיך הצעיר שהגיע לממלכתה, בהחלט מצדיקים את הצפייה בו. נפלא במיוחד הוא רגע הסיום של הסרט, שבהתחלה תהיתי מהי נחיצותו, אך מהרגע שהבנתי - החיוך לא נמחק מפני.

אוכלות את המסך, נאכלת על ידי השמלות. ג'וליה רוברטס (צילום: יח"צ)עם זאת, לעיתים נדמה שמחסום בלתי נראה של ציניות עצר את היוצרים מלקחת את האגדה עד הסוף. לכן, בדיחות המודעות העצמית (רובן בפתיחת הסרט) והקריצות הבולטות לעולם המבוגרים דווקא מחלישות את התוצר הסופי. נדמה שהיה כאן חשש ללכת עם כל הכוח לעולם הפנטזיה הקלאסי, כאשר הפלירטוט עם הסרקזם של העולם המודרני מנתק את הצופה מהמתרחש בסיפור ומונע התרגשות אמיתית.

לא בטוח שמירב הפוטנציאל הגלום בעיבוד הנוכחי של אגדת הילדים הנצחית ובכישרונם המובהק של היוצרים בא לידי ביטוי ביצירה המוגמרת, אבל מה שכן בטוח הוא שבקטגוריית סרטי הפנטזיה לנערות, אבחר ב"מראה מראה – הסיפור האמיתי" על פני "דמדומים" וממשיכי דרכו בכל יום מימי השבוע.מראה מראה - הסיפור האמיתי- מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ