אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"קרוב להפליא ורועש להחריד": מגושם להפליא וקיטשי להחריד

בסרט המבוסס על רב המכר של ג'ונתן ספרן פויר יש לכאורה כל מה שצריך כדי לסחוט דמעות: פיגועי התאומים, ילד יתום שמפחד לשכוח את אבא ואמא אבלה שלא מוצאת את הדרך לבנה. אבל במקום לטפל בכל אלו עם פינצטה, הסרט הולם בהם עם פטיש

תגובות

"קיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הראשונה אומרת: כמה נחמד לראות ילדים רצים על הדשא! השנייה אומרת: כמה נחמד שכמו כל האנושות, גם אני מתרגש מילדים שרצים על הדשא! רק הדמעה השנייה היא שעושה את הקיטש לקיטש".("הקלות הבלתי נסבלת של היקום", מילן קונדרה)

לפני שהולכים לראות את קרוב להפליא ורועש להחריד, העיבוד החדש של סטפן דלדריי ("נער קריאה", "השעות") לספרו המצליח של ג'ונתן ספרן פויר, כדאי להיזכר בדיון המבריק של הסופר הצ'כי מילן קונדרה במשמעות המושג "קיטש" ובקשר בין קיטש למוות. לפי דה-קונדרה, "לפני שאנו נשכחים, אנו נהפכים לקיטש". למרבה הצער זה בדיוק מה שקורה לתומאס של (טום הנקס), איש משפחה אהוב שמוצא את מותו באסון התאומים ומותיר אחריו בן יחיד מבולבל ואבוד בשם אוסקר (תומאס הורן בן ה-13).

» קרוב להפליא ורועש להחריד - מועדי הקרנה והפרטים המלאים» ניו יורק יוצאת נגד הסרט

כמו ברומן, גם בתסריט (שנכתב על ידי אריק רות', שאחראי בין השאר ל"פורסט גאמפ") עיקר העלילה מתרכזת בניסיונו הנואש של אוסקר להשלים עם האובדן הפתאומי והברוטאלי של אביו. לאחר שהוא מוצא מפתח מסתורי בתוך מעטפה שנכתב עליה "בלאק", אוסקר יוצא למסע חיפושים סיזיפי ברחבי ניו יורק בניסיון לאתר את האדם לו שייך המפתח. המטרה - דמעות, האמצעי - קלישאות. "קרוב להפליא ורועש להחריד":מכיוון שרות' ודלדרי מתעקשים להשתמש בפטיש חמישה טון בכל סצנה שדורשת פינצטה, התוצאה היא רכבת שדים רגשית שמנסה לגרום לכם לבכות על ידי שימוש בכל קלישאה קולנועית אפשרית. מכיוון שהסיטואציה עצמה – ילד שאיבד את אביו באסון התאומים – היא טעונה וכואבת מלכתחילה, לא נדרש הרבה כדי לגרום לנו להזיל דמעה, ועוד דמעה, תוך התענגות על המחשבה העומדת בבסיס האמנות הקיטשית: "כמה נחמד שכמו כל האנושות, גם אני מתרגש מילד ספק אוטיסט שמשתמש בתוף מרים כדי להסיח את דעתו מהרעש הבלתי נסבל של החיים האורבניים!".

פוטנציאל מנופץ בקריקטורות בעוד שבספר ספרן פויר מצליח לאזן בין הקול הייחודי של אוסקר הצעיר לבין האנשים שהוא פוגש במסעו, הסרט מלא בדמויות משנה שמתנהגות כמו קריקטורה: האם שמנסה לתמוך בבנה אבל לא ממש יודעת איך (סנדרה בולוק), הסבתא שמתגוררת ממול עם דייר קשיש ומסתורי שמסרב לדבר ומצטרף לאוסקר במסעותיו ברחבי העיר (מקס פון סידוב, שקיבל מועמדות לאוסקר על תפקידו נטול המילים), אשה אפרו-אמריקאית שנישואיה נמצאים במשבר (ויולה דייוויס, שהייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"העזרה") ועוד אוסף מקרי של דמויות ניו יורקיות אוהבות ומחבקות שכל קשר בינן למציאות מקרי בהחלט (מצד שני, גם האפשרות שילד בן 11 ילך ברגל מהאפר ווסט סייד בצפון מנהטן לשכונות מרוחקות בברוקלין, ועוד יספיק לחזור בזמן לארוחת ערב, היא לא ממש ריאליסטית).

התוצאה הסכרינית מאכזבת במיוחד בהתחשב בפוטנציאל העצום של הסיפור. בעשור האחרון הוליווד אומנם כבר טיפלה באסון התאומים מלא מעט זוויות ("טיסה 93" ו"שמור עליי" הן דוגמאות מוצלחות במיוחד), אבל מספר הסרטים שטיפלו בהתמודדות המורכבת והמתמשכת עם האובדן האישי (ולא רק האובדן הלאומי או ההשלכות הפוליטיות), נמוך במפתיע. דמותו של אוסקר, שנמצא על גבול האוטיזם הקל (בסרט הוא מאובחן כגבולי לתסמונת אספרגר, למתעניינים בדיאגנוזה מדויקת. יצויין שברומן אין לכך זכר), מעוררת אמפתיה מיידית: ילד אבוד ורגיש באופן קיצוני שסובל מהתקפי חרדה ומסרב לעלות לרכבת התחתית או לאוטובוסים לאחר האסון.

ילד בהפרעה. הורן ובולוק (צילום: מתוך הסרט)התמודדותו עם הטראומה מתוארת בספר בשלל דרכים, ובהן שימוש מבריק באמצעים גרפיים כגון מילים שלא ניתן לקרוא, עמודים כמעט ריקים ותמונות. בסרט, לעומת זאת, הכאב של אוסקר תורגם לפלאשבקים שכוללים דמות מטושטשת של אביו או צללית של איש נופל ממגדלי התאומים. החזרה הוויזואלית על הדימוי המוכר הזה (שהונצח בין השאר בסרט התיעודי המצוין The Falling Man מ-2006) הופכת אותו לקלישאה. בפעם הראשונה קשה לראות אותו מבלי להזדעזע; בפעם הרביעית הוא כבר הופך לקומיקס נטול משמעות.

דלדרי כבר הוכיח שהוא מסוגל לביים סיפור התבגרות מרגש מבלי לגלוש לקלישאות ב"בילי אליוט" (2000), הסרט שהפך אותו לבמאי מבוקש. אבל בניגוד ל"בילי אליוט", שכלל קטעי מחול ופסקול סוחף שהצליחו למתן את המלנכוליה של שביתות הפועלים וחיי העוני בעיירה בריטית קטנה, "קרוב להפליא ורועש להחריד" לוקה בכבדות ולא מותיר לצופיו אף רגע לשאוף אוויר. אם ב"השעות" המורכבות של הדמויות הצליחה לפצות על המחסור החמור בהומור, וב"נער קריאה" המתח המיני טען את הסיפור הטרגי במשמעויות מורכבות יותר, הפעם דלדרי יורה בכל התותחים והופך את הדמעות למטרה – במקום לאמצעי.

בסופו של דבר, "קרוב להפליא ורועש להחריד" מחוויר מול שני סרטים אחרים שעלו לאחרונה לאקרנים בארה"ב: הוגו של מרטין סקורסזה, סרט נוסף שלמרבה האירוניה עוסק בילד צעיר שאיבד את אביו בפתאומיות ומנסה לגלות את מקורו של מפתח מסתורי בניסיון להשלים עם האובדן, ו"מרגרט" של קנת' לוגן, סרט עצמאי שמטפל בעדינות ובאופן מבריק בפוסט-טראומה האמריקאית של אסון התאומים דרך סיפורה של נערה ניו יורקית (אנה פאקווין המעולה) שהיתה מעורבת בתאונת דרכים באפר ווסט סייד, אותה שכונה שבה אוסקר מתגורר עם אימו. רוב הסיכויים שמי שיצפה בסרטים הללו ימצא את עצמו מזיל דמעה, אבל לא בגלל שמישהו הציב מולו דימוי של מגדלי התאומים העולים באש וציווה עליו לבכות. למרבה הצער, אובדן פתאומי של הורה הוא טראומה מורכבת מדי מכדי להפוך אותה לקיטש הוליוודי, וילד חמוד עם תוף מרים וחיבה ל"חפש את המטמון" לא מצליח להסתיר את האמת העגומה הזו. 

קרוב להפליא ורועש להחריד - לכל מועדי ההקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#