אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רמפארט: שוטר הולך לאיבוד

הבמאי האקס ישראלי אורן מוברמן מכניס את וודי הרלסון לכאוס של מכות, גרושות, ניקוטין והרס עצמי. כל זה במדי שוטר מושחת ובלתי הגיוני בעליל 

תגובות

כרזת הסרט של רמפארט מבטיחה לנו את "השוטר המושחת ביותר שנראה על המסכים". מכיוון שסרטי שוטרים בכלל ושוטרים מושחתים בפרט הם נושא קולנועי שחוק מאין כמוהו, הבטחה שכזו אוטומטית מייצרת עניין, אבל יש בה גם סכנה מוחשית. מפתה להשוות את דמותו של דייב בראון, בגילומו של וודי הרלסון, לאייקונים קולנועיים של שומרי חוק שסרחו. הצרה היא שבהשוואה שכזו "רמפארט" לא יוצא מנצח, אפילו לא ביחס לסרטי השנים האחרונות. ממש השנה, ברנדן גליסון גילם שוטר לא קונבנציונאלי בעליל בקומדיה השחורה והמבריקה שומר חוק, בעוד ניקולס קייג' שיחק היטב בתפקיד הראשי בפקד מושחת, מעשיה אפלה ומשונה עד מאוד. ובכל זאת, “רמפארט" מציע את דמות השוטר הכי האניגמטית ובעלת הנטייה הקיצונית ביותר להרס עצמי שנראתה על המסכים לאחרונה. וגם זה משהו.

» רמפארט - מועדי ההקרנה והפרטים המלאיםהסרט קרוי על שם המחוז המשטרתי בו הוא מתרחש, אי שם בלוס אנג'לס של 1999. דייב בראון, אותו נלמד להכיר במהלך הסרט, הוא חתיכת טיפוס. הוא לא אוכל אלא רק מעשן.  את מיטתו הוא חולק עם שתי אחיות (סינתיה ניקסון מסקס העיר הגדולה ואן הייש מ"אלי מקביל") להן היה נשוי, ומכל אחת מהן יש לו בת. בניגוד לרוב השוטרים הקולנועיים, בראון לא ממש מסתובב עם שותף אלא דבק בקטע סולו. הגזענות והנטייה שלו לאלימות ולהתחכמויות מסבכות אותו בצרות כמצלמה אקראית קולטת אותו מכה נמרצות אדם שהתנגש בניידת שלו. בנוסף לבלאגן, מוצאו של הקורבן מעורר סערה תקשורתית ובראון מתחיל לאבד חברים בתחנה. שניים מהצ'יפים הגדולים (סטיב בושמי וסיגורני וויבר) ישמחו לראות אותו נופל, ונראה שחברו היחידי הוא איש חוק לשעבר (נד ביטי) שהיה מיודד עם אביו. אורח חייו ההרסני של הגיבור ודאי לא מסייע לו להשיג את מטרתו, כאשר הוא צולל מטה מטה, בספירלה של כאוס הזייתי.השוטר האנורקס הראשון. "רמפארט":

שמישהו יהדק את הבורג למעשה, זהו מעין תיאור התפרקות של דמות שמלכתחילה לא כל הברגים שלה היו מוברגים עד הסוף. דייב הוא אדם סופר אימפולסיבי,  והנרקוטיות שלו בכל תחום אפשרי הופכת אותו לנבל אמיתי. נשים אולי נופלות בקסמו הכריזמטי ומלא הביטחון לכאורה, אבל שום דבר טוב לא יכול לצאת מקשר עם בנאדם כזה. הסרט מדגים זאת היטב באמצעות רומן שמנהל הגיבור עם דמות שרוטה לא פחות ממנו - עורכת דין חריפה אותה משחקת רובין רייט, אולי השחקנית שמזדקנת הכי יפה בהיסטוריה של הקולנוע העכשווי. כאשר דייב מנסה ליצור קשר חברי עם חייל בדימוס שהפך להומלס נכה, בגילומו המצמרר של בן פוסטר, אנו מבינים שגם חבר הוא לא יודע להיות.

יתר מערכות היחסים בחייו דפוקות עד הסוף אף הן, מה שבולט במיוחד באופן בו הוא מתייחס לגרושותיו ולבנותיו המתבגרות. וודי הרלסון בהחלט עושה עבודה מרשימה בתפקיד הראשי, כאשר הוא מצליח לעורר אמפתיה ראשונית המתחלפת בהדרגה ברחמים ואז בשנאה. אבל השאלה היא למה לכתוב מלכתחילה דמות ראשית שהיא פשוט, סליחה על הביטוי, חרא של בנאדם שמביא על עצמו את כל הדברים הרעים שקורים, וגם מגיעים לו?

ניסוי כלים ואיבוד כיוון את הקושיה יש להפנות ראשית אל התסריטאים. “רמפארט" החל כפרוייקט של ג'יימס אלרוי (“סודות אל.איי ”) ובהמשך שוכתב ואף בוים על ידי אורן מוברמן, ישראלי לשעבר הפועל בהוליווד. מוברמן חתום ככותב ובמאי על אחד הסרטים האמריקאיים הטובים ביותר של 2009 - השליח. גם במקרה של סרט הביכורים שלו שיתף פעולה עם הרלסון, פוסטר ובושמי, וגם שם חילץ מכל השחקנים הללו הופעות-על. אבל בעוד הסרט ההוא היה מכוון מטרה וכלל כמה וכמה שיאים קולנועיים ורגשיים, “רמפארט" נראה קצת כמו ניסוי כלים של במאי המשתעשע באמנות הקולנוע.

הוא מתפרק, היא אוספת שברים. וודי הרלסון ורובין רייט (צילום: מתוך הסרט)

זה מתחיל במבנה הסיפורי, שפשוט מתפרק ומתמוסס בידיים תוך כדי צפייה. לא קשה להצביע על הנקודה המדויקת בה "רמפארט" איבד כיוון והתנפץ עבורי לרסיסים על רצפת האולם, אבל יש לי תחושה שלכל צופה יהיה זה רגע אחר מתוך 108 הדקות של הסרט שיגרום לו להתנתק מן החוויה ואולי אף להרים ידיים. לרגעים נדמה כאילו הבמאי עושה זאת בכוונה ומקבל החלטות שנגדות את השכל הישר, דווקא כדי לשלוף את הצופים שלו החוצה מתוך הסרט. כך למשל, בסצנת חקירה פנימית של המשטרה את דייב על התקרית שהחלה את נפילתו, המצלמה של בובי בוקובסקי חגה במהירות סביב פני הגיבורים הישובים ליד שולחן עגול. הבחירה האמנותית ברורה – בדיון על אי היכולת להאמין למצלמה של עובר אורח, גם מצלמת הסרט עצמו מתעתעת בצופה. אבל התוצאה היא סחרחורת אמיתית, שלמרבה הצער אינה העריכה הכי מוזרה ביצירה.

בסופו של עניין, "רמפארט" מבקש לספר את סיפורו של אדם שובר מוסכמות, אשר האגוצנטריות שלו תעלה אותו לגדולה ואז תרסק אותו מטה בעוצמה. הוא מבקש גם להעניק לקהל חוויית צפייה מבלבלת ומטשטשת, כזו שעלולה שתוביל את הצופה לסיים את הסרט עם תחושה מאוד לא נעימה. ואולי בעצם זו הייתה המטרה העיקרית של הסרט החריג הזה.

*#