אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגידה כפולה: סרט אקשן למתקדמים

"בגידה כפולה" הוא סרט אקשן לא שגרתי ומבלבל. אבל בגלל שביים אותו סטיבן סודרברג, במקום לקרוא לו משעמם נסביר למה הוא אומנותי

תגובות

מה שהופך את סטיבן סודרברג לאחד היוצרים המרתקים שפועלים כיום בקולנוע, היא העובדה שפעמים רבות הסרטים שלו מעוסקים בדברים מורכבים הרבה יותר ממה שנדמה בצפייה ראשונה. בשביל לפרום את הקוד בו סודרברג משתמש, צריך צפייה שנייה ומבט מעמיק.

» בגידה כפולה - מועדי הקרנה» הסודות של סטיבן סודרברג» צ'אנינג טאטום - הכוכב הקבוע של סודרברגכך סרטו "חברה בתשלום" לא היה סיפורה של נערת ליווי אלא התבוננות על חייו של יוצר קולנוע, וכך התפשטות, סרטו האחרון והמצוין, השתמש במגיפה אפוקליפטית כתירוץ לסיפוק משל מתוחכם על התמודדות העולם המודרני עם האינפורמציה שמציפה אותו. כשזה מצליח לו, סודרברג הופך ליוצר ערמומי שמשתמש בתבניות קולנועיות מוכרות כדי להגיש לנו אלגוריות שטרם חווינו. במקביל, סרטיו דורשים מאיתנו שיפוט מעמיק וסבלנות.

סרטו החדש, בגידה כפולה, לא עושה לצופים חיים קלים. על פניו, מדובר בדרמת אקשן וריגול סטייל זהות אבודה או ניקיטה - סוכנת עצמאית מוצאת את עצמה קורבן לבגידה ונאלצת להלחם על חייה מול אויב שחשבה לחבר. אפשר לפתור את הסרט כז'אנרי ותו לא, אבל אז נעשה לו עוול.

אצל סודרברג, בחירת השחקנים היא חלק בלתי נפרד מהקוד הייחודי של הבמאי. "בגידה כפולה" משופע כוכבים חמושים ביכולות דרמטיות מרשימות (מייקל דאגלס, אנטוניו בנדרס, יואן מקגרגור והמטאורים החדשים מייקל פסבנדר וצ'אנינג טאטום), אך התפקיד הראשי –  האישה היחידה המשחקת בסרט – ניתן לשחקנית לא ידועה בשם ג'ינה קראנו, שתהילתה מסתכמת בתכניות כמו "גלדיאטורים אמריקניים". דמותה של קאראנו, מאלורי קיין, הייתה יכולה להראות לליסבת' סלנדר גיבורת הנערה עם קעקוע דרקון כאב מהו, אך יכולות המשחק שלה - שבולטות במוגבולתן על רקע נבחרת הגברים שסביבה - לא מאפשרות לדמות להתרומם.

דאגלס מרשים, קראנו מאכזבת (צילום: יח"צ)

לחובבי קולנוע אדוקים תמיד יש סיבה לצפות בסרטיו של סודרברג, ולו בגלל המטא-קולנועיות והמודעות העצמית. באחת מסצנות השיא של הסרט, החשמל נופל והאווירה משתנה לסיקוונס אקשן כחול-מטאלי כאילו היינו בסרט אקשן צרפתי משנות ה-50, ויש גם טייק-אופים משעשעים על קלאסיקות כמו "קזבלנקה" .

ובכל זאת, אם הסרט לא מהנה, הניתוחים המתוחכמים לא שווים כלום. וכחוויה בידורית, "בגידה כפולה" מספק אתגר לא קטן. אפשר לשים אותו תחת הכותרת "סרט אקשן אומנותי", אבל קל יותר להודות באמת: "בגידה כפולה" שובר את הציפיות שהוא עצמו בונה, ומייצר בלבול שעלול לתסכל רבים. מצד אחד, כמה מסצנות הדו-קרב בסרט, על אף היותן נטולות אפקטים, מרשימות באופן חריג. מצד שני, לסרט קצב לא אחיד, התפתחות מוזרה וחוסר בהירות בבנייה הדרמטית. מבחינה אומנותית, "בגידה כפולה" עשוי נהדר. סודרברג, שגם מצלם את סרטיו, משתמש בשטיק האהוב עליו של עדשות בצבעים שונים, אווירת סרטי פראנויה משנות השבעים ומוזיקה מגניבה במיוחד (שכתב דיוויד הולמס, האחראי על פסקול "אושן 11" ו"רומן לא חוקי"). אבל אם הסרט לא שואב את הצופים לתוכו - כל אלו יכולים להיתפס כתרגילי סגנון פשטניים. ולזה, כאמור, יש לא מעט פרשנויות.

כתבות שאולי פספסתם

*#