אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שמות של אהבה": הדחקה מוצלחת מדי

סרטם של הזוג מישל קלארק ובאיה קאסמי היה יכול להפוך ליצירה משמעותית, אבל רישול אומנותי וחוסר תחכום טקסטואלי משאירים אותו בשדה הבילויים החביבים

תגובות

היא באיה בן מחמוד והוא ארתור מרטן. היא צרפתייה ממוצא ערבי והוא צרפתי ממוצא יהודי. היא זנותית, הוא שמרן. היא רוצה לשכב איתו בדייט הראשון, הוא מת מפחד. "אני חייב ללכת לנתיחת אווז מת שהתגלה באגם", הוא מתנצל. "אבל הוא מת!", היא מוחה. "מצטער", הוא קם ללכת. "זה עיקרון אצלי לשכב עם גברים בדייט הראשון", היא מסבירה ברוגז ומאיימת: "אם כך, לא נשכב לעולם". "לא נורא", הוא בורח.

»שמות של אהבה – למועדי ההקרנה וכל הפרטים

אני סקס פוליטי "שמות של אהבה" הוא יצירה משותפת של בני זוג. מישל קלרק, שכתב וביים, וזוגתו באיה קאסמי, שהייתה שותפה לכתיבת התסריט. לדבריהם, הסרט מבוסס על היכרותם, ואכן זוהי קומדיה רומנטית חביבה המספרת על אהבה הנרקמת בין שני צעירים שונים מאוד ומשונים. אהבה רצופת בקשיים בשל התנהגותה הבעייתית של באיה, ששוכבת עם גברים רבים במהלך יחסיהם. דפוס מוזר אך משעשע, בעיקר משום שהיא מתרצת את בגידותיה כפוליטיות – זוהי דרכה להעביר פעילים פוליטיים מהימין אל השמאל.

מתחת לפני השטח, מדובר בסרט שמעלה שאלות מעניינות הנוגעות להדחקה. אילו היה עשוי באופן פחות מרושל וכתוב בצורה יותר מתוחכמת, "שמות של אהבה" היה יכול להפוך ליצירה משמעותית שהיא מעבר לסתם בילוי חביב. בגלל שטחיותו הוא נשאר סתמי למדי, ובכל זאת, יש להודות שבסופו סחט ממני דמעות.

תנאים של בגידה. "שמות של אהבה":

הסרט נפתח בדרך לא שגרתית. שני הגיבורים מספרים את חייהם למצלמה, כמו בסרט דוקומנטרי, כשקטעי ארכיון מפוברקים מלווים את עדויותיהם. תארו לכם כמה קל היה לתסריטאים אם כל סרט היה נפתח כך, כשכל דמות מגלגלת את ההיסטוריה שלה בפרוטרוט. כל כך הרבה מאמץ מושקע כדי שההיסטוריה של דמות תשתקף בבחירותיה, בפעולותיה, בהבעות פניה. אז למה בעצם לטרוח? בואו נגמור עם הביוגרפיה הזו כבר על ההתחלה, כך שנוכל להגיע בקלות אל ה"ג'וס".

וכאן טמונה טעותו של הסרט. כבר בהתחלה באיה מספרת למצלמה, בריש גלי, כיצד נוצלה מינית בילדותה על ידי המורה לפסנתר, זאת כדי שמיד אחר כך נוכל לראותה מסתובבת חצי ערומה ברחוב, שוכבת בקלילות יתרה עם כל גבר שהיא פוגשת. איך נוכל שלא לאהוב אותה אם מההתחלה אנחנו יודעים מה שורש הבעיה? איך נוכל להיות שיפוטיים, כשכל כך קל לנו להבין?

אבל למה שהצופה יידע פרט ביוגרפי מהותי שהיא מסתירה מבן זוגה? הרבה יותר מעניין היה ללוות את ארתור, להיכנס לראשו, להרגיש את הבלבול שהוא חש, ולגלות - יחד איתו, בסוף - מהו שורש הבעיה. ולא רק זוגתו של ארתור מלאת מטענים - גם אמו סוחבת פצע. הוריה נהרגו על ידי הנאצים בשואה והיא מסרבת לדבר על כך מאז. אבל דווקא במקרה שלה אין הפי אנד. מתברר שאצל אנשים מסוימים, הדחקה יכולה להיות מצילת חיים.

»שמות של אהבה – למועדי ההקרנה וכל הפרטים

*#