אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ג'יי אדגר": לא מפריד בין האישי לפוליטי

למרות התסריט המבולגן - שלא מצליח להחליט איזה סיפור הוא רוצה לספר ולאיזה קהל הוא רוצה לפנות - "ג'יי אדגר" בכל מצליח להיות ביוגרפיה עשירה על אחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת בהיסטוריה האמריקאית

תגובות

באופן אירוני, ג'יי אדגר של קלינט איסטווד סובל מאותה בעיה שאפיינה את גיבורו – אחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת בהיסטוריה של ארצות הברית, מי שעמד בראש ה-FBI במשך חמישה עשורים: ג'ון אדגר הובר. הובר התקשה להחליט האם האויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית הוא הקומוניזם, הפאשיזם, יריביו הפוליטיים או פעילי זכויות אזרח ובראשם מרטין לותר קינג. בדיוק כך, גם סרטו החדש של איסטווד יורה לכל הכיוונים ומתקשה להחליט מי קהל היעד שלו. "ג'יי אדגר" נע בין מלודרמה רומנטית שמשרטטת את הקשר המורכב בין הובר (ליאונרדו דיקפריו) ליד ימינו, קלייד טולסון (ארמי האמר, שגילם את התאומים וינקלווס ב"רשת החברתית"), לביוגרפיה פוליטית מהסוג שניתן למצוא בערוץ ההיסטוריה.ג'יי אדגר - מועדי הקרנה

למרות תצוגת משחק מרשימה של דיקפריו והאמר, התסריט הבעייתי של דסטין לאנס בלאק (שזכה באוסקר על תסריטו ל"מילק" של גאס ואן-סנט) לוקה בפשטנות פסיכולוגיסטית שמתבטאת בהפיכתו של  האיש שהרס את חייהם של מאות אנשים חפים מפשע לקורבן אומלל של אם שתלטנית ושמרנית שלא אפשרה לו לבטא את תשוקותיו ההומוסקסואליות המודחקות (ג'ודי דנץ, שמצליחה לשמור על מבט קפוא וחסר הבעה לאורך כל הסרט). התוצאה, שזכתה לביקורות מעורבות בעיתונות האמריקאית, היא שילוב מרתיע במקצת של מותחן אימה פרוידיאני א-לה "פסיכו" ושיעור היסטוריה שמנסה להאניש את הובר בכל מחיר, כולל כיפוף וסילוף האמת ההיסטורית.מסמך היסטורי סלחני למדי. "ג'יי אדגר":

ארצות הברית של הובר איסטווד מנצל את 137 הדקות שעומדות לרשותו כדי לקפוץ מסצנות שעוסקות בהובר בן ה-60 שמכתיב את הביוגרפיה שלו לשורה של סוכנים צעירים, לבין פלאשבקים שפורשים לפנינו את הקריירה המטאורית של המשפטן הצעיר. בעזרת איפור כבד (שנראה מעט חובבני) דיקפריו מגלם באיפוק ובאמינות גם את הובר בן ה-23, בוגר טרי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון שהתקבל למחלקה במשרד המשפטים האמריקאי שעסקה בטיפול ב"זרים לא רצויים", וגם את הובר בדמדומי חייו, כשהנשיא ניקסון מנסה "לעודד" אותו לפרוש מהסוכנות שהוא עצמו הקים אחרי 48 שנים בתפקיד.

הסרט קופץ מאירועים היסטוריים כמו משפטה של אמה גולדמן (פעילה אנרכיסטית ממוצא רוסי שהובר הצליח לגרש מארצות הברית), רצח קנדי או נאומו המפורסם של לותר קינג לאירועים משמעותיים בחייו הפרטיים של ראש הסוכנות, ובהם פגישתו הראשונה עם טולסון, רווק מושבע ויפה תואר שהעדיף לבלות את זמנו בפאבים ובמרוצי סוסים מאשר לצאת עם נשים. ובעוד שאין הוכחות חותכות לכך שהובר וטולסון קיימו רומן הומוסקסואלי, התסריט של בלאק והבימוי של איסטווד יוצאים מתוך הנחה שהשניים היו נאהבים.אז היה או לא היה רומן? ליאונרדו דיקפריו וארמי האמר ב"ג'יי אדגר"

כוחו של הסרט נובע מהקישור המובהק בין נטיותיו המיניות המודחקות של הובר לאופיו הפרנואידי ורודף השררה. בעולם של "ג'יי אדגר" לא ניתן להפריד בין האישי והפוליטי. הצורך האובססיבי לצותת באופן לא חוקי ולקטלג באדיקות כל פרט מביך על חייהם הפרטיים של "אויבי האומה" (שביותר מדי מקרים היו יריבים פוטנציאליים של הובר עצמו, ולא של ארצות הברית) הוא תוצאה ישירה של אדם דכאוני שמסתיר יותר מדי שלדים בארונו. במקום להתמודד עם אהבתו לטולסון – הובר העדיף לרדוף עד חומרה הומוסקסואלים ולאסור עליהם לשרת בסוכנות (עובדה שבאופן מעניין הושמטה מהתסריט של בלאק). באחת הסצנות המשעשעות בסרט, הובר וטולסון מתמוגגים מחשיפתו של מכתב אהבה בין "הגברת הראשונה" אלינור רוזוולט לבין מי שככל הנראה היתה המאהבת שלה. לפי "ג'יי אדגר", הצורך של הובר לחשוף את הרומן הלסבי של רוזוולט נבע מהעובדה שהוא מעולם לא הרשה לעצמו לבטא באמת את תשוקותיו ההומוסקסואליות.

סלט תסריטאי כמו סרטים אחרים בקריירת הבימוי של איסטווד, ובהם "גראן טורינו" ו"מכאן והלאה", הסיפור נע בין שיאים רגשיים לסצנות איטיות ופילוסופיות יותר. בניגוד ל"אינוויקיטוס" ו"ההחלפה", הפעם איסטווד השאיר את הקיטש על אש קטנה ויצר דיוקן אינטליגנטי ומאתגר שפונה לשכל ולא לרגש. אולי משום כך שתי הסצנות שאמורות לתפקד כשיאו הרגשי של הסרט – מותה של אמו של הובר ומריבה סוערת בינו לבין טולסון – מתקשות להותיר חותם או לזעזע כמו סצנת הרצח של הפוליטיקאי הארווי מילק בתסריט הקודם של בלאק. במקביל, הצילום המוקפד יוצר עולם קולנועי בגוון אפור-שחור שמאפשר לאיסטווד לשחק כמעט בכל סצנה בצללים ותאורה מינימליסטית באופן שמזכיר סרטי פילם נואר.

מי שלא מכיר את האירועים המרכזיים והדמויות הפוליטיות בארצות הברית של המאה ה-20 יתקשה לעיתים לעקוב אחרי העלילה הקופצנית, שעוברת משיחה של הובר עם רוברט קנדי למפגש חטוף בין הפוליטיקאי חובב המצלמות וילדת הפלא שירלי טמפל. בנוסף לידע היסטורי, כדי ליהנות באמת מ"ג'יי אדגר" כדאי להיות סלחניים כלפי חוסר האחידות של הסרט, שכולל סצנות נהדרות לצד יותר מדי רגעים מתים.אדגר, ילד טוב. ליאונרדו דיקפריו וג'ודי דנץ' ב"ג'יי אדגר"

בסופו של דבר, כמו כל סרט שיצא תחת ידיו של איסטווד בשנים האחרונות "ג'יי אדגר" הוא יצירה בעייתית אך ראויה מאוד לצפייה. האינטליגנציה של איסטווד כבמאי מאפשרת לו ליצור מספיק רגעים רפלקסיביים שמאלצים את הצופה לשאול מהי בעצם האמת ההיסטורית, ואיך היא משתנה בהתאם לאינטרסים של מציגיה. מי שמצפה לדיוקן שחושף את הובר על כל חולשותיו – כולל שורה של כישלונות מקצועיים שלא מוצגים בסרט ובראשם ההתעלמות ארוכת השנים מהפשע המאורגן בארה"ב ותרומתו ל"ציד המכשפות" של מקארת'י – עלול להתאכזב. לעומת זאת, מי שנהנה מ"מילק" ומבקש להתענג פעם נוספת על ביוגרפיה של פוליטיקאי "גדול מהחיים" שככל הנראה העדיף לחלוק את חייו עם גברים ואת המשרד עם מזכירתו הנאמנה – ימצא ב"ג'יי אדגר" יצירה מספקת למדי.ג'יי אדגר - מועדי הקרנה

*#