"פלייאוף": החמצה אחר החמצה - ביקורת סרטים - הארץ

"פלייאוף": החמצה אחר החמצה

עם שחקן הוליוודי רציני ותקציב מרשים (במובנים ישראלים), ערן ריקליס מנסה ליצור דרמת ספורט רצינית שראויה את הקולנוע הישראלי החדש. חבל שהוא מתפזר לכל הכיוונים ונכשל בכל זריקה לסל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורון שמיר, עכבר העיר

דרמת הספורט היא ז'אנר מתעתע. מצד אחד, המגרשים שבים ומספקים רגעים שאי אפשר היה לדמיין, לכתוב או להגות. רגעים שהם בלתי אמינים מבחינה תסריטאית, ושאם היו צצים על המסך ודאי היינו מסננים איזה "שטויות!” מזלזל. מצד שני, הכותרת "דרמת ספורט" היא בדרך כלל רק תירוץ, או מטאפורה, כדי לספר את סיפורו של אדם אחד מול העולם, הימור נועז כנגד כל הסיכויים וכיוצא באלה. כאשר יוצא סרט ספורט הנכשל בשני האופנים, זה כואב. וכאשר מדובר בהפקה הישראלית-בינלאומית של פלייאוף, זה כואב כמו להפסיד בגביע העולם בשנייה האחרונה.פלייאוף - מועדי הקרנה

סרטו החדש של הבמאי הפורה ערן ריקליס ("עץ לימון", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש") הוא קופרודוקציה דוברת אנגלית ועתירת תקציב, בשיתוף עם גרמניה וצרפת. הפרסומים מבטיחים סרט המבוסס בחופשיות על סיפור חייו של רלף קליין ז"ל, מאגדות הכדורסל המדהימות בתולדות ישראל. עם זאת, אנו חוזים בסיפורו של איזה מקס שטולר אחד. מתוקף השינוי אני לא מרגיש צורך להתייחס להקבלות בין קליין ובין גיבור הסרט, ויסלחו לי אנשי השיווק שלו – זה פשוט לא סרט על רלף קליין, ולא רק בגלל השם השונה. מלבד כמה אנקדוטות ביוגרפיות זהות, זה אפילו לא דומה.

גרמניה אחרת אז נתמקד מעתה בדמות הבדיונית של שטולר (דני יוסטון), מאמנה האגדי של אלופת אירופה, מכבי תל אביב, המקבל על עצמו את האתגר להנהיג את הנבחרת הכושלת של מערב גרמניה מודל 1982. יש עוד שנתיים למשחקים האולימפיים והמון עבודה עם הספורטאים השפופים, תרתי משמע (ייתכן וזו החלטת ליהוק משונה, אבל מעולם לא ראיתי קבוצת כדורסל נמוכה יותר בסרט ספורט כלשהו). העובדה שמקס הינו יליד פרנקפורט שברח מאימת הנאצים בילדותו, לא ממש מקלה עליו – קפטן הקבוצה (מקס רימלט) בז לו, התקשורת טומנת לו מלכודות והזכרונות שבים ועולים. שטולר מחליט להציץ אל בית ילדותו ומוצא שם אישה מוסלמית גלמודה בשם דניז (אמירה קסאר) המגדלת בדוחק את בתה (סלין סאבס). הבדידות והניכור במקום החדש, יחד עם העובדה שמשפחתו שלו נותרה בישראל וממאנת ליצור עימו קשר עקב המעבר לגרמניה, מובילים את גיבורנו לפתח מערכת יחסים מורכבת עם דניז."קודם כל, תפסיקו לצעוד על המגרש בשורה". "פלייאוף"

שמו של שחקן הוליוודי בסדר הגודל של דני יוסטון ("21 גרם", "הגנן המסור") בהפקה סמי-ישראלית הוא לא מובן מאליו. ואכן, יוסטון באמת פנטסטי בגילום הדמות השכלתנית, המודחקת, המשדרת תחושה של שליטה למרות שבתוך הלב יבשות זזות והכל מתפורר. גם שניים וחצי המשפטים שהוא אומר בעברית נשמעים לא רע, כמו גם המבטא הישראלי שלו. אפשר לציין לטובה מספר דברים נוספים כמו השחזור התקופתי העשיר או רמת הליטוש הטכנית הגבוהה של הסרט. כלומר, לו היה סרט. דה פקטו, מדובר באוסף של רגעים דרמטיים לא מעניינים, לא משכנעים ושאינם מתחברים. לא מעניינים מפני שהצופה עשוי להגיע שחוק לחלוטין אחרי האיטיות חסרת התכלית של המערכה הראשונה, והמופרכות מנפצת האשליה הקולנועית של השנייה. לא משכנעים משום שהמניעים של הדמויות נסתרים מאיתנו ממש עד לשריקת הסיום וכאשר הם מתבהרים אין שום ברירה אלא לחוש אנטיקליימקס, אפילו ריקנות, ולא מתחברים מפני שפשוט אי אפשר לדחוס אל תוך 107 דקות כל-כך הרבה נושאים ולהישאר קוהרנטי.

אפילו לא הפסד בדקה האחרונה "פלייאוף" הוא קצת יותר מדי מהכל: חוץ מנכויות פיזיות, נדמה שכל נושא קולנועי אפשרי מנסה לעבור אצלו טיפול – יחסי אבן ובן, השואה, יהדות, ישראליות, זרות, פסיכולוגיה, שואת העם היהודי, הספורט כבריחה, בגידות, חיי נישואין מפורקים, התקשורת כחיית טרף, השואה כאירוע טראומטי. כן, ישנו עיסוק אובססיבי בשואה, כמובן. הדבר לא היה מפריע כל-כך לולא היו מתעקשים התסריטאים דוד אקרמן וגדעון מרון לשים בפיו של הגיבור שלהם כל כך הרבה שורות המבקשות להפסיק לדבר על השואה. הכשלון הוא חרוץ במיוחד, משום שהמוטיב הנוסף החוזר בדבריו של מקס שטולר מבליט לעיניי הצופה עוד חסרון מרכזי של הסרט - אין בו כמעט בכלל כדורסל.זה בערך כל הכדורסל שיש פה. "פלייאוף"

אין הכוונה לסצינות שבהם אנשים גבוהים בגופיות מקפיצים כדור. הרי לסרטי ספורט נטולי ספורט כבר התרגלנו. הכוונה היא לאיזו אהבת כדורסל אמיתית ומבעבעת, תובנה או שתיים, משהו. כל מה ששמענו מאדון מאמן דגול הוא שמירה אישית בהגנה ומבול של קלישאות. למקרה שתהיתם איך זוכים בשתי אליפויות אירופה. ושוב, העניין לא היה מפריע כל כך לולא הייתה דמותו של שטולר מבקשת בכל החלק הראשון של הסרט מכל הסובבים -" דברו איתי רק על כדורסל". הסרט מחבל בעצמו, מסב את תשומת ליבנו לכך שיש להתמקד בכדורסל ואז פשוט שוכח לספק את הסחורה. מדובר בלא פחות מלחיצה כפולה על כפתור ההשמדה העצמית, אשר כמובן מעלה את השאלה - למה בעצם קוראים לו "פלייאוף"? נדמה ש"איירבול" היה מתאים יותר במקרה של החמצה בסדר הגודל הזה.פלייאוף - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ