"מסיבת ההלוויה שלי": שום דבר פרט למשחק מדהים - ביקורת סרטים - הארץ

"מסיבת ההלוויה שלי": שום דבר פרט למשחק מדהים

אין שום דבר מיוחד ב"מסיבת ההלוויה שלי", אבל הביצועים המושלמים של שני שחקני ענק - רוברט דובאל וביל מאריי - הופך אותו לחוויה. רק אל תחפשו שם משהו נוסף

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמית קלינג, עכבר העיר אונליין

יש שתי סיבות לצפות ב"מסיבת ההלוויה שלי". לראשונה קוראים רוברט דובאל ולשניה ביל מאריי. על פניו זה נשמע כמו עלבון יותר מאשר כמו מחמאה: מה, זה הכל? שני שחקנים גדולים בקאסט, ומה מגבה אותם? תסריט מצוין? בימוי מוכשר? פסקול? מה?

מסיבת ההלוויה שלי - מועדי הקרנהבמסיבת ההלוויה שלי (שם לא הולם, כי מסיבה אין ולא יכולה ממש להיות בסרט הזה. במקור הוא נקרא "Get Low", והטון המנומנם-אפלולי של השם הזה הולם אותו בהרבה) אין שום דבר בולט פרט לדובאל ומאריי. אולי האדם הכי חכם שעבד על הסט היה המלהק. זה לא חשוב. העובדה היא שבזכות שניהם, הסרט הופך למהנה, סוחף ומרגש למדי.

פליקס בוש (דובאל) יוצא ממקום מחבואו ביער, בו שהה כ-30 שנה, וחוזר לעיירה בה חי. הוא מעוטר בזקן לבן עצום ולבוש כמו גנרל בימי מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא מגיע למשרדו של פרנק קווין, מנהל בית לוויות אופורטוניסט, חלקלק כמו שרק ביל מאריי יודע להיות חלקלק (השפם הדק בהחלט מסייע). לבוש יש הצעה משונה: הוא רוצה לערוך לעצמו לוויה בימים הקרובים ולכנס בה את כל תושבי העיר. השמועות האפלות והסותרות הקשורות בעברו של בוש לא ממש מזיזות לפרנק, שמעוניין בעיקר לעשות כמה דולרים מכל העסק.

המוות אינו מחוסר עבודה ההתפתחות העלילתית כאן היא מעבר לצפויה, היא הכרחית. סיפור הרקע של בוש נבנה לאט לאט, עד שהוא מתפרץ בנאום גדול ודרמטי שהוא נותן בלוויה של עצמו. זה לא ספוילר. גם זה שיש סצנה מלנכולית שבאה לאחר מכן, בשביל לסיים את הסרט על אקורד מינורי, זה לא ספוילר. זהו סרט תקופתי נוסחתי, מעניין אולי כי הוא מתרחש באווירת "גותיקה אמריקאית", כלומר דרום ארצות הברית, מיושן אפילו בסטנדרטים של שנות ה-30 של המאה שעברה (אז מתרחש הסרט) ולא באחוזה ויקטוריאנית. מה שיפה ב"מסיבת ההלוויה שלי" הוא לראות כיצד שני שחקנים גדולים ולא מספיק מוערכים (כן, אפילו שלדובאל יש אוסקר ולמאריי – חופן מועמדויות) לוקחים את הנוסחה ועושים ממנה את המיטב שיש בקולנוע אמריקאי. במילים אחרות, סיפור הגאולה של הסרט לא היה כזה מעניין, אבל סיפור גאולה שמוגש על ידי רוברט דובאל הוא עסק אחרי לגמרי. עובדה - כל מה שקשור לדמויות האחרות בסרט הרבה פחות מעניין.

הסיבה השנייה לצפות בסרט. ביל מאריי ב"מסיבת ההלוויה שלי"למרות הכותרת ולמרות הרעיון הבסיסי המקורי, המוות לא מוצג כאן כמשהו שאפשר להתבדח עליו. כאן זה לא "עמוק באדמה – הסרט". דובאל נושם לתוכו את כל המשמעויות של ג'ורג'יה הכפרית, על כל המבטאים ושדות החיטה שלה (צילומים מעולים, אגב), ומתייחס אליהם ברצינות תהומית. אם זה היה סרט קצת יותר אירוני, הוא היה מדרדר מהר מאוד למלכודות של יומרה ואווירתיות ווס אנדרסונית. כאן זה פשוט היה לא נכון. הוא אולי יוצא למסכים בישראל ב-2011, ואולי צולם ב-2009, אבל האווירה בו היא לחלוטין של סרט מהוליווד של שנות ה-70, עם כל החשיבות העצמית הנלווית.

יהיה זה שקר לטעון שמדובר ביצירת מופת. אבל זוהי הוכחה לכוח הטרנספורמטיבי שיכול להיות לשחקן גדול על סרט סביר. כמו שג'ף ברידג'ס לקח את מעשיית הקאנטרי הפשוטה והצפויה של "לב משוגע" וסחט מזה תפקיד שזיכה אותו באוסקר לשחקן הטוב ביותר, כך גם כאן, הכימיה והאנטי-כימיה הנעימה בין דובאל למאריי היא בעצם מה שהופך את הסרט הזה למיוחד: זו ההזדמנות היחידה של צופה קולנוע לראות את שני אלו על המסך בו זמנית. ספק אם מישהו בכלל ניגש לצפות בו מסיבה אחרת.מסיבת ההלוויה שלי - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ