"ג'ו + בל": יש "תלמה ולואיז" ישראלי - ביקורת סרטים - הארץ

"ג'ו + בל": יש "תלמה ולואיז" ישראלי

סוף סוף, כל מה שסרט ישראלי עצמאי צריך להיות: חצוף, מקורי, מצחיק עם הרבה קריצות לקולנוע מקומי והעיקר - חתרני לחלוטין. אז איך זה שהוא לא על מסכי הקולנוע ואיך עוזרים לשנות את זה?

אורון שמיר, עכבר העיר אונליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורון שמיר, עכבר העיר אונליין

שנת 2011 עוד עשויה להיזכר בדברי הימים כשנה פורייה במיוחד עבור הקולנוע העצמאי בישראל. הכל התחיל מיוזמה של פסטיבל קולנוע דרום האחרון - לייחד משבצת לילית לארבעה סרטים מקומיים שנוצרו ללא תמיכת קרנות הקולנוע. הפרס לזוכה – חוזה הפצה, משימה שקשה לבצע ללא ספונסר כמעט כמו לצלם סרט, אם לא יותר. הסרטים שלא זכו, לפחות נהנו מהחשיפה: שלושה מתוכם, "חתולים על סירת פדלים", "2 בלילה" ו-"פלנטה אחרת" מתמודדים בימים אלה בתחרות פרסי אופיר השנתית ומייצגים עשייה רעננה ומרעננת בנוף הקולנוע הישראלי העכשווי. הסרט הזוכה באותה תחרות היה "ג'ו + בל", אשר הרוויח הקרנות סדירות בסינמטק תל אביב במהלך החודש הנוכחי.

אני מבקש מכל התל אביבים לא רק ללכת ולצפות בו, אלא גם לספר לחבריהם על סגולותיו, כדי שהמשפט הקודם יהיה נכון גם בעוד חודש. ובעוד חודשיים. אם אתם לא מתל אביב, אז כאשר אתם הולכים לקולנוע המקומי שלכם, תשאלו בקופות למה אין את הסרט הזה. או תעשו כאילו אתם לא יודעים ותשאלו אם יש. בן אדם אחד לא ממש יזיז לקופאים, רגישים ככל שיהיו. אבל אחרי חמש או שש בקשות ביום, מאנשים שונים, גם מנהל בית הקולנוע ישמע על כך ואולי תתרחב הפצת הסרט. לצורך הבהרה - אני ממש לא קשור באיזושהי צורה להפקה. אני סתם מפנה זרקור אל סרט שאהבתי, מחשש שהוא עלול ליפול בין הכיסאות. מדובר בסרט עם טון וחצי של כריזמה ואופי, שפשוט לא מתנצל, לא עוצר להסביר את עצמו ולא לוקח שבויים, בדרך המהירה לגיהנום.איפשהו בסוף מחכה צוק. "ג'ו + בל" - טריילר:

בל, בלי סבסטיאן רוני קידר ביימה, כתבה יחד עם סתיו דיויס ואף מככבת בתפקיד הראשי כג'ו, צעירה מתוסכלת שסוחרת בסמים למחייתה ולא מוצאת את מקומה במדינת ישראל של היום. היא שבה ארצה עם משלוח סמים עבור הבלדרית שלה, אביגיל (רומי אבולעפיה) ונשאבת מיד אל חיי הזוהמה הקיומית של דרום תל אביב – האנשים קשים, החדשות חופרות והטלפון שלה מתמלא מיד בהודעות מרגיזות, רובן ממתן (יותם ישי), האקס שלה. במקביל, מגיעה לאיזור גם בל (סיון לוי) שזה עתה השתחררה ממוסד לחולי נפש וברחה מרכבה של אמא שלה היישר אל האמבטיה בדירתה של ג'ו. בין השתיים מתחיל קשר של תלות, הנובע מן הפרובוקציות של בל. אך כאשר מתן מגיע לדירה ומוצא בה את מותו, באשמתן הישירה של השתיים אבל לגמרי לא בכוונה, מערכת היחסים ביניהן מקבלת תפנית של סרט נאהבות במנוסה.

הסרט הוא עוד הוכחה שאפשר וצריך לעשות סרטים עצמאיים ודלי תקציב בארץ. אני אחד המחבקים היותר מתמידים של תהליך השיפור ברמת הגימור שעובר על הקולנוע כאן, אבל כל מה שאני באמת רוצה מסרט ישראלי זה שירגיש ישראלי. שלא ידבר עברית של סרטים, אלא עברית ישראלית. שיהיו בו דמויות אמיתיות וסיפור טוב שאפשר לעקוב אחריו ולהתחבר אליו. כל זה לא עולה גרוש, אבל נעדר מיותר מדי סרטים ישראלים השנה. "ג׳ו + בל" מדגים איך עושים זאת נכון.שיק לסבי ורפרנסים ל"אבא גנוב". מה עוד אפשר לבקש? "ג'ו + בל"

זה מתחיל עם דיאלוגים מושחזים שהפילו אותי לרצפה פעם אחר פעם, ממשיך עם כל המחוות הנכונות (טרילוגיית "אבא גנוב"!) ומסתיים בעיצוב דמויות מבריק. ג׳ו היא בחורה צינית וצוננת, אבל רק כמנגנון הגנה. היא הרי סופר רגישה בפנים ובכלל לא קשוחה כמו שהייתה רוצה לחשוב. בל היא ההיפך הגמור ממנה, כיוון שבאמת לא אכפת לה מה חושבים עליה והיא מסרבת לשחק לפי הכללים של החברה האנושית. היא מקלפת את המגננות של ג׳ו בעזרת הישירות שלה ולכן תהליך המשיכה של השתיים זו לזו ברור ומובן - בל פועלת מתוך הזדהות ורוצה להגיע אל הנפש האבודה שג'ו מסתירה, בעוד ג׳ו קצת רוצה להיות משוחררת וחסרת דאגות באמת ובתמים, כמו בל, במקום רק להעמיד פנים שלא אכפת לה משום דבר.

ה-8 במרץ של הקולנוע הישראלי כמה חיכיתי במהלך השנה הזו לסרט שמבויים על-ידי אישה ומעמיד במרכז דמות נשית מורכבת וחזקה. וכמה אכזבות היו לי, עד שהגיעו ג'ו ובל. בזכותן, אפילו דמויות משנה נשיות בסרט נדמות עמוקות יותר מהגבר הישראלי הממוצע, לו שלושה מצבי צבירה בלבד על-פי הסרט - חרמן, מסטול או עצבני. מדהים איך אפיון הדמויות הראשיות יוצר ריקושטים שפוגעים גם בדמויות הכי שוליות. ואיזה תענוג-על היה לראות סרט עם גיבורות אמיתיות, כאלה שלוקחות את גורלן בידיהן, בטח ובטח אחרי יותר מדי סרטים ישראליים מודל 2011 עם דמות ראשית של אישה או נערה אשר כל רצונה בחיים הוא שאיזה גבר שעבר בסביבה יציל אותה מחייה הקשים. במובן זה, "ג׳ו + בל" הוא לא סתם איזה צאצא רחוק של "סיפורי תל אביב", הוא פאקינג "תלמה ולואיז" הישראלי.איפה המימון, איפה ההקרנות המסחריות? "ג'ו + בל"

אז רגע, מדוע בעצם לא קיבל הסרט מימון מקרנות הקולנוע? אולי כי הוא לא ממש מחמיא למדינה שלו, אותה מגדירה ג'ו כ"לא שלי" לפחות פעמיים במהלך הסרט, מבטאת בכך את תחושת האאוטסיידריות שודאי משותפת לרבים מתושבי המדינה. תל אביב של הסרט היא עיר צינית ומסוממת, על גבול הנשמה האבודה. שדרות מתוארת על ידי הגיבורה כמקלט, אבל הקסאמים והאזעקות מורידות את התושבים למקלטים. אין באמת לאן לברוח, צריך פשוט לנסות ולחיות בין הטיפות. או בין הטילים, כפי שמרמז השוט המסיים את בלדת הרוק הקולנועית שהיא הסרט החצוף, השנון, המגניב והפשוט מעולה הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ