אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הגלישה הגדולה במאווריקס": להאדיר את הטמטום

הסרט שמבוסס על סיפורו האמיתי של גולש הגלים האגדי ג'יי מוריארטי, מציג גיבור נטול פגמים שהלך אחר צו ליבו והמנטור שלו (ג'רארד באטלר) בכל מחיר. צילומי הגלישה עוצרי נשימה, אבל הסרט סובל מחוסר אחידות שמטביע אותו כליל

תגובות

בימים בהם ארצות הברית ניצבת בפני מערכת בחירות שתכריע מי ינהיג אותה בשנים הקרובות, מעניין לבחון מי האומה הינקית בוחרת בתור גיבוריה. אלו דמויות אשר ראויות לדעתה הקולקטיבית להנצחה ולהכרה דרך הפיכת סיפור חייהן לידוע ומוכר לכל, וכך להפוך לאייקון. אחת הדרכים לעשות זאת היא הקולנוע, נגיש להמונים ואין כמוהו כדי לפאר ולהאליל. אם הגלישה הגדולה במאווריקס הוא דוגמא לסיפור שהוליווד חייבת להפוך לסרט ובמרכזו גיבור שכדאי להכיר, אמריקה בבעיה רצינית.

» הגלישה הגדולה במאווריקס - כל הפרטים ומועדי הקרנה

הגיבור הנדון הוא ג'יי מוריארטי (ג'וני ווסטון). ג'יי רצה לרכב על הגלים הגדולים מאז שהוא זוכר את עצמו. מגיל צעיר הוא מטפל באימו הלא מתפקדת (אליזבת' שו), כיוון שאביו נטש. הדבר היחיד שמעניין אותו מלבד גלישה, וגם זה מילדות, היא בחורה בשם קים (ליבן רמבלין), עימה הוא מיודד אך חושק בה בסתר. ג'יי מתאמן כל חייו להפוך לגולש הגלים הטוב ביותר ומנסה להתקרב אל שכנו המסתורי פרוסטי (ג'רארד באטלר, “300”), גולש מקצועי שהוא רואה בו מנטור אופציונאלי. לאחר שנים רבות, בהגיעו של ג'יי לגיל 15, מסכים פרוסטי לקחת אותו תחת חסותו וללמד אותו את כל הטריקים שיעזרו לו לצלוח את הגלישה על גל אגדי שמגיע רק אחת למספר שנים – המאווריקס, המיתוס של צפון קליפורניה.

לאלף את המפלצת הימית. "הגלישה הגדולה במאווריקס" – הטריילר:

את התסריט רקח קריו סיילם (“הפריצה”) ועל הבימוי חתומים שניים – קרטיס הנסון (“8 מייל”, “בנעליה”) שהחל את העבודה אך נאלץ לפרוש מסיבות בריאותיות, ומייקל אפטד, הדוקומנטריסט המוערך מאחורי סדרת סרטי "7UP”, אשר חוטא מעת לעת בבימוי עלילתי (“העולם אינו מספיק”, “סיפורי נרניה: המסע בדורך השחר”). הייתי רוצה להגיד שהראשים המתחלפים בעמדת הבמאי הם שגורמים לחוסר האחידות האיום שמאפיין את הסרט, אבל זה לא יהיה מדויק. חוסר האחידות מתחילה עוד בכתיבה המרושלת שמייצרת סצנות חזקות לצד כאלה שמצחיקות שלא במתכוון.

הבחירה בסיפור חניכה משרתת היטב את הנרטיב, אבל כל נושא אהבת הנעורים מתקדם או נזנח בפתאומיות וקו העלילה של הנבל נדמה מודבק כמו עוד סלב במפלגה רנדומלית שמתמודדת בבחירות העכשוויות לכנסת. כל התפתחות עלילתית מוצלחת בפני עצמה, אבל הטריגר שהוביל אליה בדרך כל מטופש במקרה הטוב. בכלל, אין אלמנט אחד בסרט שניתן לבקר באופן חד משמעי: כל השחקנים מזגזגים בין רגעים דרמתיים מוצלחים למביכים, לדוגמה. ולצד החלטות צילום בנאליות להכעיס יש כמה שוטים עוצרי נשימה של גלים מרהיבים ביופיים, כאשר הצוות איבד שש מצלמות מזן RED במהלך ההפקה כדי להשיג את התוצאות המרשימות בחלקן.

אמריקה כמו שאמריקה רוצה להנציח הבעיה המרכזית היא, כאמור, הבעיה של אמריקה עצמה – הגיבור. מוריארטי, אייקון גלישה נודע, הוא אחת הדמויות הראשיות הכי מושלמות ועשויות ללא חת בהן נתקלתי בקולנוע לאחרונה. בתקופה שבה אפילו לג'יימס בונד יש פגמים, היה מוזר לראות נער בן 15 שרוחו לא נשברת לעולם ואין לו אף תכונת אופי שלילית. הוא משמש כהורה של ממש לאימו הטיפולית, לא מפקפק לשנייה בגורו שלו, מחייך לבריון השכונתי שממרר את חייו, סולח בלי למצמץ לחבר שבגד בו ולא מנסה לעשות דבר בקשר לרגשותיו כלפי אהובתו הסודית, מחשש לפגוע ולסכן את ידידותם. ברגעים הקשים שלו, הוא מתבודד ומתמודד – חס וחלילה לא מנסה לפגוע באיש או בעצמו, אלא מתעל את השליליות לחיוב ומדרבן את עצמו להשגת מטרותיו והגשמת חלומו. זה לא בחור מעורר השראה, זה אשכרה מלאך עלי אדמות. קדוש תכול עיניים עם רעמת תלתלים בלונדינית ששום גל לא ירטיב. בקיצור, מישהו שאפשר רק להעריץ, לא להזדהות עימו. חולשה אחת לפחות הייתה עושה אותו דווקא לחזק יותר, לדמות שלמה ומעניינת יותר.

אולם, אמריקה של "הגלישה הגדולה" היא כזו שאמריקה בעצמה תרצה לזכור. זה מתחיל ונגמר בכך שכמעט כולם בלונדינים בסרט (אפילו לחברו הטוב של הגיבור, ששיערו חום, קוראים “בלונדי”, משום מה). כדי להיכנס לדמות, כמובן. אגב, אחד הסיפורים המרכזיים שהקנו לסרט כותרות עוד בזמן הצילומים הייתה טביעתו של השחקן, שכמעט ונהרג על הסט. זה היה דווקא בצילומי סצנה רגועה יחסית, אבל באטלר הובהל בסיומה לבית החולים ונזקק לזמן התאוששות רב לאחר ששוחרר. יחד עם העובדה שהוא בילה חודשים ארוכים לפני הצילומים בגלישה יומיומית כדי להתכונן לתפקיד, ניתן לכנותו שחקן טוטאלי שעושה הכל בשביל הסרט. כלומר, ניתן – אבל לא רצוי.

בלונדיניים, חדורי מוטיבציה ואידיאליים מדי. ג'וני ווסטון וג'רארד באטלר (צילום: יח”צ)

לו היה זה סרט מדובר או איכותי יותר מ"הגלישה הגדולה במאווריקס", ייתכן ובאטלר אף היה מתכבד בפסלון כלשהו, או כל הערכה ברנז'אית אחרת על מאמציו ועל מסירותו. אך לא סביר שזה יקרה, מה ששוב מתכתב עם המוטיב המרכזי של הסרט – הבחירה של ארצות הברית להאדיר עבודה קשה והתמסרות מוחלטת לעניין מסוים, גם על חשבון השכל הבריא וההיגיון הישר. אם אתה באמת אוהב משהו ומשקיע בו את כל כולך – כנראה שאתה ראוי להערצה. לא משנה כמה טמטום כרוך בכל העסק, וכאן טובע הסרט הזה לחלוטין.

אם כמה שגלישה הוא ספורט אקסטרים מרהיב, ולמרות הפיוטיות הניכרת שברכיבה על דרקוני האוקיינוס שכמוה כהתגברות על כוחות הטבע עצמם –מדובר בחבורה של אנשים שמתכנסת על החוף כדי לראות חבורה אחרת של אנשים מנסה להיהרג. כמו הרומאים בקולוסיאום, אין מדובר רק בריגוש והעוצמה שמספקת החוויה בצפייה במישהו אחר מתגבר על עצמו ועל הטבע, אלא גם בתקווה הכמוסה לצפות בתאונה במו עיניך. בצורה העתיקה והנמוכה ביותר של בידור. באמת שאני מכבד אנשים כמו ג'יי ופרוסטי, שיודעים מה הם אוהבים ומהי תשוקתם בחיים וממש לא אכפת להם מה יגידו – הם הולכים עם זה עד הסוף. אבל כשהגאות של האדרנלין מסתיימת ומגיע זמן השפל, מתלווה אליו גם ההבנה שהם בעיקר שני אנשים שסיכנו את חייהם מדי יום, למורת רוחן של המשפחות שלהן שפחדו כל העת לאבד את עמוד התווך של הבית. אלה לא שני אנשים שאני יכול להעריץ, או אפילו לקרוא להם גיבורים. מזל שאנחנו לא חיים בארצות הברית של אמריקה.

» הגלישה הגדולה במאווריקס - מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#