אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"השופט דראד": התקפה על כל החושים

הנוסחה המובחרת לאקשן קומיקסי ומטופש - גיבור ארכיטיפי, בלונדה חמודה, נבלית פסיכוטית והמון אנרגיה מדבקת ואלימות שמצטלמת קצת יפה מדי. והכל בתלת-מימד שווה במיוחד

תגובות

הקומיקס שלט בקולנוע הקיץ. אחרי שחשבנו שכבר מוצו כל האופציות הגיעו חבורת הנוקמים, שברו שיאי קופות, והוכיחו שהטרנד רחוק מלגווע. "האביר האפל" סיים טרילוגיה ואפילו רימייק עצל כמו "ספיידרמן המופלא" הביא לקולנועים המוני צופים. ממש בסיומה של עונת הקיץ מגיע אלינו עיבוד קומיקס נוסף – השופט דראד. הקומיקס הזה, שמבוסס על עבודתיהם של ג'ון ואגנר וקרלוס אזקווארה כבר זכה לעיבוד קולנועי ב-1995 בכיכובו של סילבסטר סטאלון, שנקרא "השופט". אך אל תטעו – שתי הגרסאות שונות מאוד זו מזו.

» השופט דראד - כל הפרטים ומועדי ההקרנה

"השופט דראד" החדש נכתב על ידי אלכס גרלנד, שבין תסריטיו אפשר למנות את סרט הזומבים הנפלא "28 יום אחרי" ואת המד"ב המצטיין "שמש". הוא צולם על ידי אנתוני דוד מנטל שזכה באוסקר על עבודתו ב"נער החידות ממומבאי" ואת הקריירה שלו החל בסרטי הדוגמה הדנים. השילוב בין שני אילו מצייר באופן טבעי רמת ציפיות גבוהה יותר מאשר לרוב סרטי האקשן בתלת מימד ומעיד על כך שכנראה יהיה לנו עסק עם משהו מעט שונה מאשר נפילות עבר כגון "המאמין" או "האויב שבפנים". דווקא שמו של הבמאי, פיט טראוויס ("שמונה צדדים לאמת"), פחות משמעותי במקרה זה.

על פניו אין הרבה חדש תחת השמש: בעולם עתידני מוכה עוני ופשע החוק נמצא בידיהם של קומץ המשמשים כשוטרים, שופטים ומוציאים להורג ונקראים "שופטים". גיבורינו, דראד (קארל אורבן), הוא המצטיין שבהם ולכן הוא מקבל משימה ללוות טירונית צעירה (אוליביה ת'ירלבי) ביומה הראשון בשטח. ואיזה יום זה הולך להיות.

יגיד "I am the LAW" או לא יגיד? "השופט דראד" - הטריילר:

 

השוני הבולט ביותר בין "השופט דראד" לסרטים הדומים לו, הוא שבניגוד לשאר גיבורי הפעולה, הסרט ממש לא מוצא לנכון להתעכב על מניעיו הפסיכולוגיים או הרגשיים של הגיבור. בתחילת הסרט אנחנו מקבלים איזשהו רמז שיש לו כאלה, אבל זה בהחלט לא אומר שנצטרך להתעמת איתם בהמשך. דראד אפילו לא מוריד את הקסדה בשום שלב. כדי לאזן אותו, הניחו לצידו את דמותה של הטירונית - היא חמודה, בלונדינית, ולא יכולה להסתובב עם קסדה עליה כי זה מפריע לכוחות הטלפתיים שלה. בסרט כל זה נשמע הרבה יותר הגיוני.

מה שמביא אותי לעניין הבא – אין דבר נפלא יותר מסרט שמצליח, ללא מאמץ, להשכיח מן הקהל שלו את העובדה שאין ולו טיפת היגיון במתרחש על המסך. הצופים של היום כל כך ציניים, כל כך מתחכמים, שהם לא צריכים יותר מצפייה אחת לעלות על בעיות בתסריט או חוסר הגיון עלילתי. בשפה המקצועית קוראים לזה "ניטפיקינג" וכדי לעבור את זה בשלום הסרט צריך להיות בנוי למופת, ללא שום חור תסריטאי או קלישאה עלילתית. או, לחילופין, כמו במקרה של "השופט דראד" – להכניס את הצופה לעולם כל כך כאוטי וקינטי שלא תהיה לו אפילו סצנה אחת להרהר אחריה ולתהות מה בכלל קרה כאן.

» מה קרה לגיבורי האקשן של פעם?

"השופט דראד" הוא התקפה מאסיבית על כל החושים. הסאונד לא מפסיד לפמפם והתלת מימד משוגע. "משוגע" באופן הכי מילולי שאפשר לחשוב עליו. פרצופים מתפוצצים בהילוך איטי, נפילות מהקומה המאתיים גורמות ללב לפעום מהר יותר, ודם מאיים להכתים לקהל את הבגדים. הסרט הזה הוא חתיכת רכבת הרים אכזרית כפי שלא רואים הרבה, לפחות במסכי הקולנוע בארץ. אם פול ורהובן היה מביים את "רובוקופ" היום, סביר להניח שכך זה היה נראה – לטוב ולרע.

בין הדברים שעומדים לזכות "השופט דראד" ניתן למנות, מעבר לעיצוב הנהדר ולאלימות הטראשית המוגזמת, גם ליהוק מצוין של אורבן בתור דראד, אבל בעיקר של לינה הדי בתפקיד "מא-מא", הפסיכית הכי פסיכית שאני זוכר בקולנוע לאחרונה. הדי כבר מיצבה את עצמה בתור ייצוג נאמן של קולנוע מסחרי שרוצה להיות קולנוע חצות, ואם חשבתם שהיא מרשעת ב"משחקי הכס", אתם עומדים להיות מופתעים. היא משתוללת ב"השופט דראד" ואם נכונה המוסכמה שאין סרט אקשן טוב (אני נזהר מלשייך את הסרט לז'אנר גיבורי-העל) בלי אנטגוניסט טוב - אז לפנינו סרט מצוין.

כיוון שסרט האקשן האינדונזי "הפשיטה" נחסך השנה מצופי הקולנוע בישראל, "השופט דראד" הוא "הדבר-הטוב-הבא" שקיווינו לו. מדובר בטירוף מערכות קומיקסי, סוחף ומכאיב שנותן בדיוק מה את שמצפים מסרט שבמרכזו כוח למיגור פשע עתידני שנתקע בבניין עצום, אשר בתוכו אלפי רוצחים חסרי רחמים שרק מבקשים את מותו.

אחת מאזנת, אחת משתוללת. אוליביה ת'ירלבי ולנה הדי (צילום: מתוך הסרט)

הבעיה הכי גדולה שלי עם הסרט היא דווקא אידיאולוגית. אלימות בקולנוע היא מחזה שגור, שאף אחד לא באמת מתרגש ממנו יותר (לפחות לא עד שנכנס איזה פסיכופט לקולנוע בדנבר בהקרנת הבכורה של "עלייתו של האביר האפל"). אבל ב"השופט דראד" הגלוריפיקציה של האלימות כל כך עצומה, עד כי באיזשהו שלב זוחלת הרגשה לא נעימה של סאדיזם בזמן הצפייה. "אני לא אמור ליהנות עד כדי כך מלחזות בחפים מפשע מושלכים אל מותם," שמעתי את מחשבותיי באיזשהו שלב, "אני מרגיש מעט לא בסדר עכשיו". בעצם אני לא יכול להתחייב על החלק השני של המשפט. כנראה מכיוון שבדיוק אז עוד דמות שלא עשתה לי דבר מימיה פורקה במכות על מסך הקולנוע, ושכחתי מה רציתי להגיד לעצמי.

» השופט דראד - מועדי ההקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#