אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לופר": אחד משיאי השנה

בזכות קאסט מדויק בראשות ג'וזף גורדון לוויט, ברוס וויליס ואמילי בלאנט, סצנות פעולה אינטליגנטיות ומרגשות ותסריט מחוכם - סרטו של ריאן ג'ונסון הוא רצף בלתי נגמר של הברקות קולנועיות

תגובות

מה הייתם עושים לו הייתם פוגשים את הגרסה הצעירה של עצמכם? מה הייתם אומרים לה? והאם הייתם מקשיבים לעצמכם? שאלות פרדוקסליות על מסע בזמן ומפגשים של אדם על עברו, בדרך כלל מובילות לסרטים צפויים ומלאי חורי עלילה. למעשה, כל הז'אנר ניצב על יסודות רעועים מאוד, שתמיד הרגיזו את הצופים הרגישים להיגיון פנימי או היגיון בכלל. כמה מרענן לראות סרט כמו לופר, שלא רק מצפצף על כמה חוקים מקובלים ולא מתנצל בפני צופיו על התהום מעליו בנויה העלילה שלו, אלא אף עונה לשאלות שהוצגו בפתיחה באופן מקורי ובלתי צפוי. ולראות בעידן הנוכחי סרט כל-כך מלא יצירתיות ודמיון, שמצליח גם להפתיע לא מעט, זה משהו שייתכן ובקרוב נצטרך מכונת זמן בשביל לחוות.

» לופר - כל הפרטים ומועדי הקרנה

הסרט מתרחש בעתיד רחוק אך לא מאוד שונה מן ההווה שלנו. בשנת 2044, מסתבר, הפערים בין עשירים לעניים גדלו עוד יותר, אבל למעט אופנועים המרחפים באוויר וסוג חדש של סמים – אין חידושים טכנולוגיים מסעירים מדי. כלומר, אלא אם אתם מחשיבים את העובדה שהמסע בזמן יומצא בעוד כמה עשורים, ולכן כבר עכשיו אפשר לשגר אל העבר אנשים שהמאפיה העתידנית מעוניינת להיפטר מהם. זאת משום שבעתיד הרחוק אי אפשר יהיה להעלים גופה, בשל אמצעי מז"פ מתוחכמים, כך שארגוני הפשע פשוט משיבים בזמן את קורבנותיהם, שם ממתין להם רוצח מטעמם שמחסלם ומעלים ראיות.

הרוצחים הללו נקראים "לופרים", ואנו עוקבים אחר סיפורו של אחד מהם, שמו ג'ו (ג'וזף גורדון לוויט תחת איפור כבד). הוא מקבל סכומי עתק על החיסולים שלו וחי את החיים הטובים, עד אשר הקורבן שנשלח אליו הוא – עצמו (ברוס וויליס). ג'ו הצעיר מגיב באיטיות וג'ו המבוגר, מן העתיד, מתחמק ופוצח במנוסה. על הצעיר לסגור את הקצה הפרום כמה שיותר מהר, כאשר מעסיקיו (בראשות ג'ף דניאלס) מתחילים לרדוף אותו והוא מציב בסיכון חוואית בשם שרה (אמילי בלאנט) ואת בנה הקטן (פירס גגנון), כאשר הוא מוצא מקלט בביתם.

העבר והעתיד במירוץ נגד הזמן. "לופר" - הטריילר:

על התסריט, שזהו רק קצה הקרחון שלו, כמו גם על הבימוי חתום אחד המוחות המבריקים ביותר שפועלים כיום בארצות הברית – ריאן ג'ונסון. מי שמכיר את סרטיו הקודמים, "בריק" ו-"הנוכלים בלום", יידע בדיוק לאיזה תמהיל לצפות: הבנה טוטאלית של הז'אנרים בהם פועל הסרט, כיפוף החוקים, משחק עם ציפיות הקהל, מעט הומור, לא מעט אקשן, וכמה שיותר קריצות חכמות לסרטים אחרים (חלקם לא מאוד צפויים, כמו למשל "סולאריס" של אנדריי טרקובסקי). ואצל ג'ונסון זה מתחיל כבר בשלב הליהוק.

הבחירה בוויליס לתפקיד של נוסע בזמן, אינה מקרית. הסרט מאזכר לא מעט את "12 קופים", גם בו פגש הכוכב גרסה צעירה של עצמו. החידוש הוא שאם וויליס ייאלץ לפרוש מקולנוע ביום מן הימים - וכולנו מקווים שזה לא יקרה לעולם -גורדון לוויט יהיה יכול להחליף אותו בהצלחה מרובה. עבודת איפור אינטנסיבית, על גבול המטרידה, שינתה לחלוטין את פניו של השחקן הצעיר כדי להמיר אותה למעין ורסיה צעירה של וויליס. לוויט גם סיגל לעצמו את שפת גופו והבעות פניו של השחקן הוותיק והתוצאה מרשימה, גם אם קצת מציקה בעיניים. בכל מקרה, השניים מעולים גם בקטעי הפעולה וגם ברגעי הדרמה הלא מעטים.

גם בלאנט עוברת טרנספורמציה מוצלחת - בלונד שרוף, מבטא דרומי והמון סקס-אפיל מטונף לצד רוך אימהי (כולל סצנת חיטוב עץ בלתי נשכחת). אך הליהוק שמעורר את מירב ההתפעלות הוא הילדון שמגלם את בנה, ללא ספק הזאטוט הכי מטיל אימה מאז "חייבים לדבר על קווין".

נותנת פייט לגברים. אמילי בלאנט ב"לופר" (צילום: יח"צ)

ההברקות, שוב כרגיל אצל הקולנוען המופלא הזה, פשוט לא נגמרות. כאשר אתם בידיו הבטוחות של ג'ונסון, אין שום חשש ואכן מדובר בסרט שהוא מיצוי מוחלט של הקונספט. כל מה שתמיד רציתם לראות בסרטי מסע בזמן וטרם ראיתם. "לופר" עתיר דמיון דווקא בשל היותו שונה מרוב הייצוגים העתידניים המקובלים. כשיצא "התחלה" למסכים, לפני כשנתיים, הוא ספג ביקורת על-כך שסצנות החלום שבו אינן "חלומיות" מספיק, כלומר אינן נאמנות לשטאנץ הקולנועי שהתחיל עם סלבדור דאלי ולואיס בונואל. זאת כאשר אותם מקטרגים שוכחים שדמיון אינו עניין תבניתי אלא דינמי ומשתנה.

הייצוג הקולנועי של העתיד ב"לופר" ודאי נעשה משיקולים תקציביים, אבל הוא מקורי ומיוחד יותר מכל חיקוי נוסף של "בלייד ראנר" שראינו בשנים האחרונות. ניקח לדוגמה את העובדה שהלופרים מסתובבים עם שעוני כיס אנלוגיים, בעולם עתידני, כי רק עליהם אפשר לסמוך בוודאות. כמעט הכל בסרט הזה עשוי בכזו מלאכת מחשבת, עד כי אין ברירה אלא לקבוע שחסר הדמיון היחיד במקרה זה יכול להיות רק הקהל, שלא מוכן לקבל חריגות מהמנה הקבועה והמשעממת.

ג'ונסון הוא תסריטאי מחוכם מאין כמוהו ולכן עוד כרגיל אצלו, הדיאלוגים יישמעו אחרת בצפייה שניה, והם צופנים משמעויות נסתרות שיתחוורו רק בסיום. כמעט שום מילה אינה מיותרת, אולי רק קריינות שמגיעה מספר פעמים בסרט והינה מסבירנית מדי. אבל אפשר לסלוח על כך, בזכות אווירת הניאו-נואר שכלי הווייס-אובר הוא חלק אינטגרלי ממנה. בכלל, קל ופשוט לוותר לסרט על פגמיו בשל איכותו יוצאת הדופן בכל אספקט ואספקט. מי שיבוא לחפש פרדוקסים לבטח ימצא (אני התאמצתי להתעלם דווקא, אבל היה לפחות אחד שהציק לי), אבל העניין הוא שהקולנוע תמיד אהב פרדוקסים - זה בטבע של כל היצירות הגדולות. החסרון היחיד שאין להתעלם ממנו ב"לופר" הוא כניעה לטרנד המאוס של אפקט הפלרים (ע"ע זכרון גורלי או סרטיו של ג'יי ג'יי אברהמס), אותם ריצודי אור שמסנוורים את הצופים ואמורים להיות מגניבים משום מה.

מעולים גם בדרמה וגם באקשן. וויליס מול גורדון לוויט (צילום: מתוך הסרט)

"לופר" הוא קומבינציה מנצחת של פילם-נואר עכשווי, מדע-בדיוני מקורי וסרט אקשן עתידני ואינטליגנטי. והוא אחת הפסגות הקולנועיות של 2012 בזכות כל האמור לעיל, בתוספת מתנות נוספות של היוצר המוכשר לצופיו הנאמנים, כמו למשל סצנות פעולה שפועלות גם על הרגש, בשל המשמעויות בהן טען אותן הבמאי קודם. וגם נבל פשוט גאוני וכמובן הסיום, שעוד יעורר הרבה דיונים.

זאת משום שהוא מציג את כל מה שראינו עד כה באור שונה לחלוטין ובעיקר מנפץ לחלוטין מוסכמה ז'אנרית שמעטים העזו אפילו רק לסדוק. בעיניי הוא סוף סגור, הרמטית, שמשמעותו אחת – את הסרט המרתק באמת, לא הראו לנו. וזוהי מחשבה מלהיבה ומתסכלת בו זמנית, שכן הסרט בו כן חזינו מכיל מספיק חומר גלם למספר סרטים נורמטיביים ומשלב הכל בהצלחה יתרה לכדי אחד משיאי השנה. אם יזכה להצלחה גם בקופות, אולי ניתן יהיה להתחיל לאזכר את שמו של ריאן ג'ונסון בנשימה אחת עם הגדולים באמת, ולא רק בקרב יודעי חן.

» לופר - מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#