אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חיותה וברל": שני שליש יצירת מופת

סרטו הראשון באורך מלא של עמיר מנור הוא דיוקן שובר לב של צמד גיבורים קשישים בעולם של צעירים, עם שתי הופעות-על של רבקה גור ויוסף כרמון וסוף שמונע ממנו להשיג שלמות

תגובות

אחד הנושאים הפופולאריים בקרב קולנועני ישראל הצעירים והצעירות הוא, משום מה, זקנים. סרטה הראשון של הדר פרידליך, עמק תפארת, זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2011. הסרט עסק בקיבוצניקית מבוגרת המתקשה להסתגל לנושא ההפרטה. באותה השנה הוצג בבתי הקולנוע בדרך אל החתולים, סרטו הבכור באורך מלא של חורחה גורביץ' כבמאי, בו גילמו מוני מושונוב וריטה זוהר שני קשישים המתחברים במהלך שיקום רפואי. כעת מגיעה תורו של הבמאי והתסריטאי עמיר מנור, המפורסם בזכות שני סרטיו הקצרים "אדומים" ו-"חורבה". סרטו הארוך הראשון, חיותה וברל שמו, מצטרף לקבוצה זו של התבוננות על הגיל השלישי דרך עיניים צעירות – ואף עושה זאת בגאון.

» חיותה וברל – כל הפרטים ומועדי הקרנה» הבמאי עמיר מנור מדווח מפסטיבל ונציה

חיותה (רבקה גור) וברל (יוסף כרמון) הם זוג גמלאי ותל-אביבי שאוהב את הארץ. כלומר, את ארץ ישראל שפעם הכירו. היום הכל זר ומוזר עבורם והם מבלים את חייהם בניסיון לצלוח את היומיום. בין אם זו עובדת סוציאלית שמגיעה לדירתם כדי לבדוק עד כמה הם מתפקדים, או מצוקה של מחסור בכסף לתרופות - השניים עוברים יום קשה מנשוא. חיותה בעיקר מתגעגעת למשפחה שגרה בחו"ל, בעוד ברל מפנטז על הקמת מעגל רווחה שידאג לכל האזרחים, במיוחד לחלשים. את היום השגרתי, לכאורה, בוחרים הגיבורים לסיים באופן מטלטל.

הזיקנה מצטלמת מצוין. "חיותה וברל" - הטריילר:

גם סרטו של מנור מצא את עצמו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, זה האחרון, משם המריא לפסטיבל הקולנוע של ונציה. מירושלים יצא הסרט מעוטר בשני פרסים, לשחקן ולשחקנית הטובים ביותר - ואין ספק שמדובר בזכיות ראויות. כרמון וגור הם ליבו ונשמתו של הסרט הזה, בצמד הופעות ענק בלתי נשכחות. כרמון, מן הוותיקים והמוערכים שבשחקני הקולנוע בישראל (ואביו של עורך הקולנוע אסף קורמן), בורא כאן דמות שברירית אך גאה, המסרבת לסטות מדרכה ואמונותיה לא משנה מה. לא פעם הביאו אותי מחוותיו ותנועותיו לכדי בכי ממש, במהלך הצפייה. לא מתוך רחמים חלילה, אלא מהתרגשות אמיתית.

התחרות היחידה שלו מגיעה מצד רבקה גור, גדולה ומוערכת לא פחות אך עם רזומה קולנועי דל יותר. במקרה שלה, עוצמות הרגש שהיא מייצרת בצופה הן כבר מעבר לסף הדמעות ועלולות להוביל אולם שלם להתייפחויות חרישיות. שוב, לא רק כי עצוב לראות אותה, אלא כי אין אלא להתפעם מיכולותיה. את מה שהיא עושה בסצנה אחת של שיחת טלפון, לא יעשו שחקניות אחרות גם בקריירה שלמה. אם גור לא תזכה מחר בפרס אופיר על עבודת הקודש שלה בסרט הזה, תהיה זו בכייה לדורות. הצעירות יחכו, העולם שייך למבוגרים.

מנור מגיש כאן מעין מסה אינטלקטואלית על האנשים השקופים באמת בחברה הישראלית, אלה שהקימו אותה וכעת מצופה מהם לנדוד אל השקיעה כמו גיבור של מערבון שאין בו יותר צורך. זוכרים את הזקנה מהמסדרון? מסתבר שאפילו שם כבר אין מקום בשבילה. זהו סרט נוקב מאוד מבחינת השקפת העולם שלו והשיפוטיות בה הוא מציג את היחס שלנו לזקני השבט. אך הוא עושה זאת בחמלה אין קץ ובאהבה גדולה לכל הדמויות שלו, גם אלה שמופיעות רק לסצנה אחת קצרצרה ונעלמות. אגב, את כל הטיפוסים שפוגשים צמד הגיבורים מגלמים שחקנים מפורסמים, דוגמת איתי תורג'מן, שי אביבי, ירון ברובינסקי, הגר בן אשר ואפרת בן צור.

את שני הרבדים העמוקים, השכלי והרגשי, מגבה הסרט בעשייה קולנועית ברמה הגבוהה ביותר. הצילום של גיא רז ("כלבת") פשוט פנומנלי. אין תנועת או העמדת מצלמה אחת בסרט הזה שאינה מופת של ממש ולכן ההתעלמות ממנו בפרסי אופיר הנוכחיים מקוממת לחלוטין. שאר האלמנטים הטכניים נוגעים בשלמות גם כן, במיוחד העיצוב האמנותי של רותם כהן וברק ואזן והמוזיקה של רות דולורס וייס שעוטפת הכל בדוק עגמומי. כתסריטאי, מנור בונה רצף של סצנות שמתגבש אט אט לכדי מכלול רב משמעות, גם אם הוא מאוד תובעני ודורש את מלוא המשאבים של צופיו, מבחינת ריכוז, הכלה וספיגה. למעשה, לולא המערכה האחרונה, ניתן היה לסווג את הסרט הזה כיצירת מופת אמיתית לכל דבר ועניין וללא סייג. אבל יש אבל והוא די גדול.

מודד את צעדיו, עד הצעד הסופי שמשנה את הכל (צילום: יח"צ)

במערכה הנועלת, משהו בגוון ובטון משתנה. שתי הדמויות שנבנו בקפדנות מתפוררות לפתע והופכות לסוג של צינור דרכו יורה הסרט מונולוגים דידקטיים. עבורי, הסיום מוסס את כל הסרט, על אף שגם הוא כלל רגעים מופתיים. לכן, בעיקר נורא חבל לי. רגעי הסיום עצמם כן עומדים באותה שורה של איכות עם אלה שקבעו את הרף, אבל הסרט עצמו מתקשה להמריא חזרה לגבהים אליהם נסק בראשיתו. לולא סופו - המדכדך כפי שניתן היה לצפות אך גם חסר העידון והאיפוק שאפיינו את היצירה כולה - הייתי ממליץ ללא סייג להיכנע להיפנוזה האיטית והמכבידה של הסרט ולבלות שעה וחצי במחיצתם של חיותה וברל, מהדמויות הבדיוניות הכי אנושיות שתראו על המסך בימים אלה.

מה שבטוח, עמיר מנור הוא קולנוען גדול כבר בשלב זה של הקריירה שלו. אתייצב ראשון לסרטו הבא, במיוחד אם גם הוא יהיה שוב על הנושא הקולנועי החביב עליי כל-כך - גיל הזהב. בינתיים, נמתין לאהבה של מיכאל האנקה, שנשמע כמו התאום האירופאי של "חיותה וברל" מבחינת תכנים ואשר זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון.

» חיותה וברל – מועדי הקרנה

כתבות שאולי פספסתם

*#