שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סטפ אפ 4: רוקדים בלי כוכבים

סטפ אפ 4 הוא בדיוק הטראש שחשבתם שיהיה. אבל אם יש לכם חולשה לרקדנים, אולי גם תיהנו ממנו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

סרטי הריקוד שאני זוכרת אמנם נוצרו בשנות ה־80, אבל אחרי שצפיתי מחדש בברייקדאנס, בריקוד מושחת ובפלאשדאנס, אני יכולה לומר שהם עדיין עובדים נפלא: הריקודים סוחפים, המוזיקה נהדרת (להיטים מעוררי נוסטלגיה כמו "What a Feeling", "She's a Maniac", "Time of My Life" ועוד) והסטיילינג חגיגה. מצד שני, סדרת סרטי הריקוד סטפ אפ - שהחלה ב־2006 ומאז מייצרת סרט בכל שנתיים - מביאה עמה את כל תחלואי התקופה: מוזיקה בינונית בדרך כלל, סטיילינג מחורבן ויותר מדי "רעש וצלצולים", כלומר אפקטים מיוחדים וסצנות ריקוד המוניות. לכן סטפ אפ 4 יאכזב אפילו את חובבי סרטי הריקוד, במיוחד אלו המוקירים את הקלאסיקות שמניתי לעיל ואחרות, כמו "גריז" או "שיגעון המוזיקה", למשל.סטפ אפ 4 - לפרטים נוספים ומועדי הקרנהיחד עם זאת, אני מודה שלמרות שסטפ אפ החדש ירוד למדי, נהניתי לכל אורכו. אולי כי קטעי הריקוד בוצעו היטב, אולי כי יש לי חולשה לרקדנים (משחר ילדותי חלמתי להיות רקדנית, אבל ירכי השמנמנות, רגלי הקצרות ותאוותי למתוקים עמדו בעוכרי) ואולי כי אני אוהבת סרטים שבמרכזם סיפור אהבה בין נערה מבית טוב לפרחח משכונת מצוקה, המייצרים תקווה לגישור בין פערים חברתיים. סיפור שכזה הוא גם לב לבו של "סטפ אפ" - אהבתם של אמילי אנדרסון (קתרין מקורמיק), בתו של יזם עשיר, ושון (ריאן גוזמן), מלצר שעובד באחד המלונות הגדולים שבבעלותו של אביה (במובן הזה, זוהי עלילה הדומה מאוד לזו של ריקוד מושחת).גגג המחאה החברתית החדשה. סטפ אפ 4 הסרט מתרחש במיאמי, עיר המים. לכאורה לוקיישן נפלא למיוזיקל; מגדלים מפוארים ובתי מלון מתגודדים לאורכה של רצועת חוף ושכונות מצוקה מסתתרות מתחת לגשרי הנהר הגדול שנשפך אל הים. תמיד אפשר לקפוץ לתוך סירת מנוע קטנה ולהתנשק בה לאור ירח. ערב רב של גזעים יש במיאמי: קובנים שנמלטו מקובה היישר לחופים הסמוכים, אפרו־אמריקאים של הדרום ולבנים עשירים. בלילה מתערבבים צלילי הסלסה עם הראפ וההאוס ובברים מגישים ליקרים עם מטריות קטנות. אמילי חולמת להתקבל ללהקת מחול מסורתית על אפו ועל חמתו של אביה, שמעוניין שתיכנס לעסקיו, ואילו שון משתייך לחבורת רקדני רחוב המכנה עצמה "הכנופיה". ברבים מסרטי הריקוד הקלאסיים זוהי תמה חוזרת: מפגש חזיתי בין ריקוד הרחוב הפרוע, שאינו מציית לחוקים, ובין הבלט הקלאסי או המודרני, הנוקשים והאליטיסטיים. סצנת הפתיחה של הסרט מתחילה ברגע שבו להקת הכנופיה משתלטת בצהרי היום על נתיב תנועה ורקדניה מטפסים על המכוניות ומעלים מופע של ריקוד, למרות מחאתם של הנהגים העצבניים. הסצנה הזו הזכירה לי את זו המפורסמת מהסרט "תהילה", שבה אבא של ברונו, נהג מונית, עוצר את רכבו בפתח בניין בית הספר ומשמיע ברמקול שעל גג המונית את שיר הנושא של הסרט, וכל התלמידים יוצאים לרחוב הניו יורקי בבגדי מחול (טייטס וחותלות) ומטפסים על המכוניות. אבל מטרתה של הכנופיה מגובשת ומוצהרת: להפריע לסדר הציבורי הטוב כדי להשמיע את קולם של אלו שאינם נשמעים. "אנחנו בלתי נראים בעיר הזו", מסביר שון לאמילי, "והעיר שייכת גם לנו". וכאמור, שנות האלפיים נוכחות כאן במלוא הדרן המפוקפק. חברי הכנופיה מנסים להשיג כמה שיותר צפיות ביוטיוב, בשל תחרות המציעה 100 אלף דולר לבעליו של ערוץ שהגיע לעשרה מיליון צפיות. וכך, כל מופע מחאה שכזה (הכנופיה משתלטת על מוזיאון, על מסעדת יוקרה, על פגישת מועצת העירייה) הם מצלמים ומעלים כסרטון. הראשון שלהם מקבל כ־20 אלף צפיות תוך חמש שעות; המופע השני כבר זוכה לשני מיליון צפיות תוך שעתיים. אהבתי את הרעיון שאמני הרחוב מתחברים ישירות לקהל שלהם דרך היוטיוב ולא מחכים לאישור ממסדי כזה או אחר. אבל שני השחקנים הראשיים, הנאהבים, הם שחקנים בינוניים ומטה, קטעי הריקוד חלקם יפים אבל חלקם גרנדיוזיים מדי ומשלבים ערב רב של פעלולים, והמופע האחרון הופך לקרקסנות לשמה. המוזיקה נוראית (למעט רמיקס יפה אחד לשיר של אייר) וסיפור האהבה לא משכנע. לטכנולוגיית התלת ממד אין שום הצדקה והיא מיותרת לחלוטין - כך ש"סטפ אפ" הוא באמת רק למכורים כבדים לסרטי הז'אנר, או לנערות בנות 12 ומטה.

סטפ אפ 4 - בימוי: סקוט ספיר. ארה"ב 2012, 127 דקות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ