ברבור שחור: מותחן פסיכולוגי מושלם שחודר מתחת לעור - ביקורת סרטים - הארץ

ברבור שחור: מותחן פסיכולוגי מושלם שחודר מתחת לעור

עם צילום מפעים, פס קול מבעית ומשחק משכנע, "ברבור שחור" הוא הסרט המטלטל, המטריד, המטורף והמופתי ביותר שניתן למצוא כעת בקולנוע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורון שמיר, עכבר העיר אונליין

ישנם מספר דברים שכדאי לדעת לפני שמחליטים לצפות בסרטו החדש והמהולל של דארן ארונופסקי "ברבור שחור". הראשון והעיקרי שבהם הוא שמדובר בסרט אימה פרופר. או כפי שכינו אותם בתקופה שבה ידעו לעשות כאלה – מותחן פסיכולוגי. מהסוג שרומן פולנסקי התמחה בו בשנות ה-60 (“רתיעה” למשל). עשו לעצמכם טובה ושכחו מהר מהדימוי של דרמת בלט בכיכובה של נטלי פורטמן. כך תתאמו ציפיות עם הסרט באופן נכון יותר. שנית, יש לזכור שמדובר בבמאי שאחראי בין היתר לסרטים "רקוויאם לחלום" ו-”המתאבק", כך שצפייה קלה ונוחה בכל מקרה לא צפויה לכם. שלישית, מדובר בסרט המטלטל, המטריד, המטורף והמופתי ביותר שניתן למצוא כעת בקולנוע. סרט שבהחלט עלול לחדור עמוק מתחת לעור שלכם, לקום איתכם בבוקר וללכת לישון עימכם בערב גם ימים רבים אחרי הצפייה.ברבור שחור - כל הפרטים

נטלי פורטמן מגלמת את נינה, בלרינה שאפתנית ומסורה המתגוררת עם אימה המגוננת (ברברה הרשי). כאשר להקת המחול בה היא חברה מחפשת רקדנית חדשה לתפקיד הראשי ב"אגם הברבורים", היא נחושה להוכיח את עצמה. מנהל הלהקה (וינסנט קאסל) מעלה גרסה חדשה ועדכנית של הקלאסיקה ובוחר בה בתנאי אחד – עליה לצאת מגדרה בשביל התפקיד. מכיוון שהרקדנית המובילה צריכה לגלם הן את הברבור הלבן השברירי והמדויק והן את הברבור השחור הפתייני והמשוחרר, כולם מטילים ספק ביכולתיה של נינה להצליח. זאת משום שהיא תמיד נראית בשליטה, עצורה מכל בחינה, בעיקר מינית. יהיה עליה להתחבר לצד האפל שלה כדי להפוך לברבור השחור. אבל הבעיה אצל נינה, היא שכל חייה הם הדחקה אחת גדולה. ומהרגע שבו האיד שלה מוצא סדק קטן, אנו עדים לפסיכוזה בהתהוותה.צפו בטריילר של ברבור שחור :

במובנים רבים, זהו סרט-אח לדרמה הקודמת של הבמאי, “המתאבק". שניהם עוסקים באמן שהכלי שלו להבעה עצמית הוא גופו ומתמקדים בהכנות שלו/שלה להופעה מול קהל. כלומר, בעולם המצוי מאחורי הקלעים של עסקי ההיאבקות המקצועית או הבלט. שני הסרטים אף חולקים מאפיינים משותפים מבחינה סגנונית. מספר הפעמים שהמצלמה עוקבת אחרי הקוקו של מיקי רורק ב"המתאבק" מרגישה זהה לנוכחות הבולטת של עורפה של נטלי פורטמן ב”ברבור”. גם הסיום הלא קונבנציונאלי שבוחר הכוריאוגרף ליצירה (והבמאי לסרט), מתכתב באופן ישיר עם הסיום של "המתאבק". התוצאה היא תחושה של גיבורים רדופים בתוך סרט רדוף, אשר מועצמת הפעם עד כדי הפיכת הסרט לאימה טהורה ברגעים מסויימים.

כל מי שיטען שלא מדובר בסרט אימה, די לו להסתכל במבנה בכדי לבחון שוב את עמדתו. “ברבור" בונה פרופיל פסיכולוגי מעורער למדי של הגיבורה שלו ונפתח בסצינת חלום ביעותית. אחר-כך מגיעות הבהלות סרק לצד רגעים שלא ברור אם התרחשו במציאות או בתודעה הסדוקה של הדמות הראשית. הכל באסקלציה מתמדת, עם כמויות הולכות וגדלות של דם ודמעות. אך כל אלה הן רק ההכנות לקראת המערכה האחרונה, אז פורץ הברבור השחור במלוא עוזו ומשתלט על הסרט כדיבוק. הוא הופך אותו לסרט אימה רווי רגעים עוכרי שלווה שמכריחים להסיט את העיניים מן המסך. ומכיוון שבשלב הזה ההזדהות עם הגיבורה היא בלתי נמנעת, בזכות עבודה מצויינת של הבמאי והשחקנית הראשית, התחושות קשות מנשוא. למי שעדיין לא השתכנע, הטו אוזן לעבודת הסאונד המדהימה שנעשתה בסרט. אם יש סיבה אחת ויחידה לראות את הסרט הזה בקולנוע, היא עיצוב עולם הסאונד המבעית. לא מדובר רק בפסקול המצויין כהרגלו של קלינט מנסל, המלחין הקבוע של הבמאי, המספק גרסה אפלה וקודרת ל"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. אלא האפקטים הקוליים הקטנים והכמעט בלתי מורגשים, של נוצות עפות ברוח, טיפופי רגליים עדינים של ברבורים או קולות צורמניים. אותם כדאי לחוות בעוצמה של בית קולנוע איכותי.נינה תמיד נראית בשליטה, עצורה מכל בחינה. פורטמןוזה לא שחסר משהו לצילום, בניצוחו של עוד שחקן בית של הבמאי – מתיו ליבאטיק. הסרט לופת את הצופה מיד בסצינת הפתיחה, הפשוטה והמורכבת כאחד. היא מתחילה עם זוג רגליים המטופפות על הבמה בעמידת קצות האצבעות (פוינט) האופיינית לבלט. הרי ברור שמכאן יחתוך הבמאי אל פניה של נטלי פורטמן, לאחר שהשתמש בכפילה, לא? אז לא כפילה ולא נעלי בלט. המצלמה מתרוממת אט-אט, מבטיחה שרגליי הבלרינה אכן שייכות לשחקנית הראשית. עד סוף הסצינה לא נמצא חיתוך עריכה אחד, כאשר נינה רוקדת עם המכשף שיהפוך אותו מאשה לברבור במופע הבלט עצמו. והנה כל התימה של הסרט מקופלת בסצינה אחת, על במה שחורה המוארת בפנס לבן בודד – אותם שני צבעים שיחזרו באופן סימבולי שוב ושוב בסרט. הכל בצילום דינמי שמרקד יחד עם הרקדנים עצמם על הבמה, באופן שמחייה את הבלט ומעניק לו מימד ריאליסטי יותר. עם כל ההתנשפויות, החבטות והנקישות וכמעט לעולם לא מן הזווית הרגילה והשגרתית של הקהל הישוב באולם וצופה במופע.עבודת הצילום מפעימה אף יותר כאשר מבינים עד כמה מוצף הסרט במראות. למעשה, הוא עמוס בהשתקפויות עד כדי כך, שגם הסצינות המעטות שלא מכילות ראי מסוגים שונים, מפצות על כך במראות מטאפוריות. לנינה בבואות רבות בסרט: בדמות האם שמייצגת את ההזדמנות שהוחמצה, שכשלה מלהגשים בעבר את חלומה; בדמות הבלרינה שקדמה לה בתפקיד (הברקת הליהוק - וינונה ריידר), המציגה לה את קליפת האדם שתהפוך להיות בסוף הקריירה; בדמות לילי (מילה קוניס), ההיפך המוחלט של נינה מבחינת הגישה לחיים בכלל ולריקוד בפרט, הברבור השחור המושלם. כמובן שגם הכוריאוגרף מציב בפניה כל העת מראה המדגישה את החסרונות שלה. השחקניות והשחקן עושים כולם עבודה מיומנת, אך בסופו של יום מדובר בהצגה של אשה אחת.הבלרינה שקדמה לה בתפקיד מציגה לה את קליפת האדם שתהפוך להיות - נטלי פורטמן ווינונה ריידרנטלי פורטמן הייתה בגיהנום ובחזרה בשביל הסרט הזה. היא התאמנה שמונה שעות ביום במשך שנה תמימה כדי להפגין כישורי בלט משביעי רצון (האימונים היו כה אינטנסיביים עד כי השחקנית נכנסה להריון מן המאמן האישי שלה בתהליך). היא איבדה ממשקלה, הלא רב בין כה וכה, כדי להעביר את העולם התחרותי של הבלט, בו רקדניות נלכדות בתסביכי דוגמנות ונופלות לא פעם לאנורקסיה. בכלל, העיסוק של הסרט בגוף ודימוייו אילץ את פורטמן להתערטל בו מכל בחינה אפשרית. היא נותרת בו חשופה ופגיעה כל-כך והיא מתחרפנת בסרט הזה באופן כה אמין, עד כי לא נותר אלא לחשוש לשפיותה באמת ובתמים.

זהו כנראה המשל האמיתי של "ברבור שחור". מעין עיבוד מודרני לעלילת אגם הברבורים, סיפור על נערה שרוצה להיות ברבור. במקרה הנ"ל, הנערה הכל-אמריקאית, שהולכת לישון בחדר מוקף בובות פרווה וחולמת להיות פרימה בלרינה, מלכת הברבורים בבלט המפורסם. ומכיוון ששנות האלפיים נעדרות מנסיכים ואהבת אמת, מפנטזת הנערה על קריירה - השאיפה של האשה העכשווית – כדי שתשבור את הכישוף בו היא שרויה. ובדיוק כאן מציע הסרט את השיעור שבחר להעביר.

במובן זה, "ברבור שחור" הוא סרט על שיגעון בערך כמו ש"רקוויאם לחלום" הוא סרט על סמים. שניהם מציעים דיון נרחב יותר וכדאי לפרשם באופן פחות פשטני. "ברבור" מתמקד בסוג מסויים של שיגעון ובגורם לו – השאיפה לשלימות. על-פי הסרט, על מנת להשיג שלימות יש למזג בין הטוב והרע הטמון בכל אחד מאיתנו. לשם כך יש להכיר בצד האפל, אך מרגע שזה פורץ החוצה, בלתי אפשרי למנוע ממנו השתלטות. פרפקציוניזם הוא לא דבר אנושי משום שאנשים אינם מושלמים. המעוניין להשיג שלימות עליו להיות מוכן להקריב קורבנות כואבים. זה מתחיל מינורי יחסית, כמו רקדנית בלט ששוברת את גופה על מנת לבנות אותו מחדש. אבל כדי להיות מושלמת באמת, עליה לוותר על האנושיות שלו ולהחליפה בשיגעון. זאת אומרת, לסיים בגוף ונפש פצועים ומרוטים מנסיונות להשיג את הבלתי ניתן להשגה. משפט הסיום של נינה, יחד עם הטרנספורמציה המאוד מוחשית במהלכה היא הופכת מנערה לברבורה, ממחיש היטב את הנקודה החשובה הזו.ברבור שחור - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ