"האישה ששרה": לדפוק את הראש בתקרת הזכוכית - ביקורת סרטים - הארץ

"האישה ששרה": לדפוק את הראש בתקרת הזכוכית

"האישה ששרה", בציר נוסף של הסצנה המשגשגת ממונטריאול שבקנדה, הוא סיפור מסעיר ויוצא דופן - וגם ביקורת חריפה על דיכוי של נשים בחברה הערבית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
זהר וגנר, עכבר העיר

שני תאומים, בחור ובחורה, צוללים לתהומות עברה של אמם, מהגרת ערבייה שהשתקעה במונטריאול שבקנדה. השניים, ז'אן וסימון, לא יודעים עליה דבר, ולכן היא זרה להם. הבת מוצאת כלפיה חמלה, אבל בנה שונא אותה. שונא את האשה המשונה והמופרעת ששום דבר בחייה לא היה נורמלי. כך גם צוואתה. "וטוב שמתה", הוא אומר לאחותו ובועט במכונית החונה, "סוף סוף נוכל להירגע". וזו, כמובן, משאלה חסרת סיכוי. כי דווקא עכשיו, כפי שקורה בדרך כלל כשאדם עוזב את העולם, עומדת להיפתח קופת השרצים. בצוואתה מבקשת נאוואל מרוואן מילדיה לקבור אותה ללא ארון, עירומה, עם הפנים כלפי מטה, הרחק מהעולם, "כי הילדות היא סכין תקוע בגרון", כותבת להם גיבורת הטרגדיה היוונית הזו. "עליכם למסור ליעדן שתי מעטפות, ורק לאחר שהמשימה תושלם תוכלו להציב על קברי מצבה", היא מצווה.האישה ששרה - מועדי הקרנהלמרות שזוהי פתיחה "מתוסרטת" שמטרתה להניע את העלילה, זוהי המצאה יפהפייה בעיני, שפותחת סרט יוצא דופן ומסעיר. מסעיר בכל מובן אפשרי – בחזון האמנותי שלו, בסיפור שהוא מספר ובמלאכת טוויית הסיפור שנרקם לאט ובתחכום. הבן מסרב להיענות לבקשה המטורפת של נאוואל, אבל הבת האמיצה ז'אן נוסעת מיד לכפר הערבי שבו נולדה האם. הסרט נע בין מסעה של הבת למסירת המעטפה ובין סיפור חייה של האם, שמסופר בזמן הווה. וכיוון ששתי השחקניות המגלמות את האם ובתה דומות למראה, מתערבלים הזמנים, ונוצר לא פעם בלבול - מי היא זו כעת? - בלבול שמחדד את הרעיון של תאומות בין השתיים, של הזדהות טוטלית עד כדי סימביוזה.אפשר לסמוך על הדואר. "האישה ששרה":מלחמה ברקע, אנשים בפרונט רוב הסרט מתרחש במזרח התיכון, בנופים שמוכרים לעין הישראלית, אבל שמה המפורש של המדינה לא נמסר. מי שמעט בקיא בהיסטוריה של המזרח התיכון מנחש שלב הסיפור הוא בלבנון של שנות ה־70, תחילת ה־80, בעיצומה של מלחמת אזרחים עקובה שבה מליציות נוצריות ומוסלמיות טבחו באזרחי המדינה. אבל הסרט, מצדו, מוסר מעט מאוד פרטים פוליטיים. הסיפור נכתב במקור כמחזה על ידי מחזאי לבנוני, וואג'די מאוואד, וכאמור תורגם לקולנוע באופן מרשים ביותר. הסרט צולם באור טבעי, לעתים בחשיכה כמעט מוחלטת, והצבעים הקרים, הכחולים והירוקים, ששולטים בסרט, יוצרים מרחק מסערת הרגשות ומעוצמות הכאב שחוות הדמויות. כך הסרט שומר על איפוק אירופי ולא נוטה למלודרמטיות של סרט ערבי. גם הבימוי הריאליסטי של השחקנים תורם לאמינות הסיפור הגדול מהחיים.אבל בכל זאת, מלחמה. "האישה ששרה"בחמש השנים האחרונות פורחת במונטריאול סצנה שונה לחלוטין מהקולנוע הקנדי הידוע לשמצה -  קולנוע שנתפס (למעט סרטיו של אטום אגויאן) כמשעמם, אמריקאי, שתכליתו למלא את רצועת הלילה של ערוץ הולמרק. זה הקולנוע של הדור הוותיק בטורונטו. אבל במונטריאול יש כיום דור אחר, צעיר וחדש. לאחרונה הגיע לישראל כאורח לרגע (במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי) סרטו של חאבייר דולן הצעיר ממונטריאול, והנה מתברר שהוא חלק מקבוצה שמובילה עשייה חדשה ומעניינת. למזלם הרב, אנשי הקולנוע במונטריאול דוברים צרפתית, ולכן נהנים נוסף לקרנות הקנדיות גם מקרנות צרפתיות, עובדה שמאפשרת להם להשיג יותר כסף וחופש יצירתי בחסות הצרפתים. וגם מבחר גדול יותר של שחקנים עומד לרשותם: צרפתים, בלגים ומונטריאולים. נאוואל מרוואן, למשל, מגולמת על ידי שחקנית בלגית ששיחקה גם ב"גן עדן עכשיו" הפלסטיני.והערה נוספת. יכולתי גם להאמין  שיוצר האישה ששרה הוא אשה ערבייה לבנונית. אבל השאלה אם זה בכלל אפשרי שאשה ערבייה תהיה במאית סרטים, ואם יש ערבייה כזו, האם היתה יכולה להעביר ביקורת איומה כל כך על העולם הערבי, הגברי בעיקר? וכך, במובלע, יש פה גם ביקורת על תקרת הזכוכית שעומדת בדרכן של נשים ערביות, או נשים בכל מקום דכאני, ואמירה מעניינת בפני עצמה: כאשר אשה נכשלת בניסיונות לנפץ את תקרת הזכוכית, תקוותה היחידה היא שלפחות בתה תמשיך מהמקום שאליו הגיעה.האישה ששרה - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ