"פוטיש - אישה צעצוע": פתאום נזכרו שיש פמיניזם

40 שנה אחרי המהפכה הפמיניסטית, נזכר פרנסואה אוזון לפרגן ליציאת נשים לעבודה ב"פוטיש - אשה צעצוע". התוצאה מגושמת, התסריט מגוחך ובדרך למטה הוא גורר איתו את קתרין דנב וז'ראר דפרדייה

זהר וגנר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סרטו החדש של הבמאי פרנסואה אוזון מזכיר בסגנונו הקליל והבידורי סרט אחר שלו, "שמונה נשים" מ־2002, אבל נופל ממנו בהרבה. למעשה, לשני כוכביו הראשיים, קתרין דנב וז'ראר דפרדייה, הוא כה מזיק ומיותר (בעיקר לה), שעדיף היה אילולא צולם. דנב מגלמת את סוזן פוז'ול, עקרת בית משועממת כבת 60 פלוס, שהופכת בן לילה למנהלת מפעל נמרצת כאילו לא ישבה בבית כל חייה. לא ברור איך בובת ברבי שאינה ערה כלל למתרחש מתחת לאפה - לבעלה יש מזכירה עם ישבן גדול שקשה להתעלם ממנו, שאותו הוא צובט בכל הזדמנות - איך היא ודווקא היא, משתלטת על המפעל הכושל של בעלה ומרימה אותו לכדי עסק משגשג.פוטיש - אישה צעצוע - כל הפרטיםוגם כשהיא נכנסת לתפקידה הניהולי, וזאת בעקבות שביתת עובדים וכליאתו של בעלה כבן ערובה, היא אינה מוכיחה מנת משכל גבוהה במיוחד. בנאום כניסתה לתפקיד היא אומרת לעובדים שהיא מבינה אותם היטב כי גם היא "עובדת" של הבוס, אבל בינם לבינה יש רק הבדל אחד - היא אינה יכולה לשבות. וזוהי הערה מאוד לא מתוחכמת. מה, היא לא יודעת שנשים יכולות לשבות? הן יכולות, למשל, לא לבשל לבעליהן במופגן, אם הם רגילים לחזור מהעבודה ולקבל ארוחה חמה. או שהן יכולות לסרב להיכנס איתם למיטה. ועוד כהנה וכהנה סוגי שביתות שנשים נשואות מסוגלות להמציא. אבל סוזן/קתרין לא שמעה עליהן.שום דבר בסרט הזה לא מתוחכם. "פוטיש - אישה צעצוע" - הטריילר:שמורה היטב, יד שניה ממנהל מפעל חמור מכך, נדמה שדנב עצמה מתלכדת עם דמותה של סוזן. לא עוברות דקות ספורות מתחילת הסרט ועולה החשד שגם היא, כמו סוזן, מתבגרת פתטית. "אני שמורה היטב" הוא הכיתוב שיש לדנב על המצח ושמתלווה לכל חיוך או תנועת גוף. היא מתהלכת כאילו ננעץ מטאטא בישבנה, או חלילה כאילו היא סובלת מהסתיידות אקוטית של המפרקים כיוון שלא השתתפה בשיעורי מתיחות מעולם. האם זו סוזן או קתרין? יש לקוות שדנב פשוט "נכנסה לדמות". החשד שלי הוא שזו פשוט קתרין.הרומן הכי לא משכנע שתראו. דנב ודפרדייה (מתוך "פוטיש - אישה צעצוע")ספק סיפור האהבה שניצת מחדש עם יזיז נעוריה, באבין (דפרדיה), הוא בדיחה של ממש. ז'ראר עצום הממדים מתנועע בסרבול ומשחק בחוסר חשק בולט. הפלאשבקים לרגעי הקסם של הרומן שלהם, בגילומם של שחקנים צעירים אחרים, מגוחכים, שכן הם מזכירים קטעי וידאו של צלם חתונות. אחת האנקדוטות שדווקא שבתה את לבי היא זו שבה סוזן שולפת מארונה את השמלה שלבשה כששכבה עם באבין לפני 40 שנה. שמלת המוניקה לווינסקי שלה עדיין הולמת אותה, ולפתע היא הופכת שובבה ומלאת חיים. באבין מתפעם ממנה, ורוברט, בעלה של סוזן, מתעורר גם הוא. הוא נוטש את המזכירה־פילגש וחושק מחדש באשה שעד כה נראתה לו כאגרטל (פוטיש בצרפתית). כלומר: יציאת נשים לעבודה היא הדרך לשמר תשוקה בחיי הנישואים. מסר חביב אבל אנכרוניסטי. מה פתאום, דווקא עכשיו, 40 שנה אחרי המהפכה הפמיניסטית, מחליט הבמאי אוזון להטיף לנו פמיניזם בשקל? מוזר. ואיך  במאי כל כך יצירתי ומגוון, שברזומה שלו יצירות מופת כגון "בריכת שחייה", נופל במלכודת של תסריט כזה דבילי? ייתכן שחשב שסרט בכיכובם של שני כוכבי עבר גדולים שכאלה הוא מחווה מרגשת לקולנוע הצרפתי של פעם, אבל זה בטח לא מספיק כדי להחזיק סרט.פוטיש - אישה צעצוע - כל הפרטים

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ