127 שעות: לג'יימס פרנקו אין יד בדבר - ביקורת סרטים - הארץ

127 שעות: לג'יימס פרנקו אין יד בדבר

כולם כבר יודעים איך נגמר "127 שעות". ג'יימס פרנקו כורת לעצמו את היד, וזה מפעים, גם אם ממש לא קל לצפיה. ומה בדבר 126 השעות האחרות? דני בויל מספיק מוכשר בשביל שגם הן יראו מצוין

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נטע אלכסנדר, עכבר העיר אונליין

בזכות המועמדות של ג'יימס פרנקו לאוסקר (וההנחיה הזחוחה והאומללה שלו את הטקס עצמו), הפרסום האגרסיבי והעובדה שהמפיצים בארץ בחרו לגנוז את 127 שעות ואז החליטו להקרין אותו בכל זאת – קצת קשה לעשות ספוילרים לסרטו החדש והמדובר של דני בויל. ובכל זאת, יש פיל בחדר (או בנקיק) שאין ברירה אלא להתייחס אליו. כן, פרנקו קוטע לעצמו את יד. כן, זה לא הדבר הכי אסתטי שתראו השנה על המסך הגדול. נכון, הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של מטפס ההרים האמריקאי ארון ראלסטון, שבאפריל 2003 יצא לטיול רגלי במדבר יוטה ונתקע מתחת לסלע. בשביל להיחלץ הוא נאלץ לקטוע לעצמו את יד ימין. זה ממש לא הופך את הסצנה המדוברת לקלה יותר לעיכול.127 שעות - כל הפרטים

אחרי ההצלחה המונומנטאלית של "נער החידות ממומביי", הקשקוש הארוך מדי שזכה בשמונה פרסי אוסקר ב-2008, מעריציו האדוקים של בויל התחלקו לשני מחנות: אלו שזוכרים לו חסד נעורים מימי "טריינספוטינג" ושנאו את "נער החידות", ואלו שחשבו ש"נער החידות" הוא סרט מבריק ואף חשוב (בהם, כאמור, גם חברי האקדמיה). ההבחנה הזו חשובה משום שהסיכוי שאותו צופה ייהנה גם מ"נער החידות" וגם מ"127 שעות" קטן יותר מהסיכוי להיתקע בתוך נקיק באמצע מדבר יוטה עם מים שמספיקים לשלושה ימים. בעוד שב"נער החידות" בויל ניסה לדחוס 400 אירועים בלתי מתקבלים על הדעת בשעתיים, ב"127 שעות" הוא מנסה למתוח אירוע אחד בלתי מתקבל על הדעת על פני שעה וחצי. בשני המקרים בויל ושותפו לכתיבת התסריטים, סיימון בופוי, התבססו על ספרים מצליחים – רב המכר "Q & A" של הסופר ההודי ויקאס סווארופ, והספר הביוגרפי "Between a Rock and a Hard Place" של ראלסטון, שמאז האסון מחלק את זמנו בין ראיונות לתקשורת לטיפוס הרים עם יד אחת."נער החידות" זה לא. הטריילר של 127 שעות:בשביל הסצינה מהספוילר

השאלה שעימה בויל ובופוי נאלצו להתמודד היא לא שאלה פשוטה: איך מתרגמים חוויה פיזית של כמה דקות לסרט באורך מלא? או במילים אחרות - איך הופכים את 126 השעות האחרות, שבהן ראלסטון סתם תקוע בתוך הצוק ולא מנסר לעצמו את הזרוע למשהו שהקהל הרחב ירצה לצפות בו? לשאלה הזו יש שתי תשובות אפשריות: לעשות סרט ניסיוני לגמרי שמנסה לבחון איך הזמן עובר (או לא עובר) כשאדם תקוע עם ידו הימנית מתחת לסלע, או להשתמש בעריכה קופצנית, מוזיקה פופולרית, זוויות צילום מיוחדות ופלאשבקים כדי להפוך את הסיפור לסרט שמבקש להיות גם "חשוב" וגם "מבדר". בויל ובופוי בחרו באופציה השנייה, והתוצאה היא סרט שמשתמש בכל טכניקה קולנועית כדי להנעים את זמננו עד לשיא הבלתי נמנע.ג'יימס פרנקו מטייל על אופני שטח? לא ממש מעניין. (מתוך "127 שעות")

בהתאם, סצנת הפתיחה האמיתית של הסרט מתרחשת רק בדקה העשירית, לאחר הקדמה קלילה למדי במהלכה ראלסטון בן ה-27 פוגש זוג מטיילות צעירות ומראה להם בריכה תת קרקעית. אחרי שהשתיים הולכות לדרכן, ראלסטון ממשיך לנדוד במדבר לבדו, מועד ומוצא את עצמו תקוע מתחת לסלע ללא יכולת להזעיק עזרה. מאותו רגע בויל מדלג בין ניסיונותיו של ראלסטון לחלץ את עצמו, ההזיות שבהן הוא רואה את הוריו ואהוביו מגיעים למדבר ופלאשבקים לסצנות מילדותו ומגיל ההתבגרות של המטפס חסר המזל.פרנקו היה פה

אחת מהחלטות הבימוי המעניינות של בויל היא השימוש במגוון רחב של מצלמות: החל מהמצלמה הדיגיטלית שראלסטון נושא איתו וכלה במצלמת אבטחה שקלטה אותו רוכש מפה של האזור לפני שהוא יצא לדרכו. בנוסף, בלא מעט סצנות בויל מחלק את הפריים לשניים או שלושה חלקים כדי להעביר את תחושת הבדידות והניתוק של ראלסטון מהעולם החיצוני. הבחירה הזו מנסחת אמירה מורכבת על חוסר היכולת להבחין בין האירוע לתיעוד של האירוע. באופן מפתיע, בויל לא המציא כלום: מסתבר שראלסטון עצמו תיעד את ימיו במדבר ואת הקטיעה באמצעות מצלמת וידיאו שהיתה ברשותו. המחשבה מה נשאיר אחרינו, והצורך לתעד את עצמנו באופן בלתי פוסק כדי לספר לעולם (ולעצמנו) איפה היינו ומה עשינו, ניצבת ברמכז הסרט כמעט מהרגע הראשון. ראלסטון חורט באולר את שמו על המצוק, וגם כשהוא באפיסת כוחות כמעט מוחלטת הוא עדיין מוצא את האנרגיות הדרושות כדי לנפק עוד "רגע קודאק" קלאסי שבו קרן שמש נופלת ברכות על לטאה מזדמנת.ג'יימס פרנקו ליווה בחורה הביתה? ממש לא מעניין. (מתוך "127 שעות")

אבל מעבר לאובססיית התיעוד המודרנית, "127 שעות" עוסק בעיקר בגוף האנושי. אחרי הכל, אין שום דבר ראוי לציון בחייו של ראלסטון – אמריקאי צעיר וחובב ספורט אקסטרים – למעט העובדה שהוא קטע לעצמו את היד. הפלאשבקים שבהם הוא מנגן עם אחותו בפסנתר או נפרד מחברתו משמימים למדי, בעיקר מכיוון שכל הדמויות האחרות בסרט בסך הכל משמשות תפאורה לייסורי פרנקו הצעיר. במקום להתמקד בנפש הסרט מתמקד בגוף, ונדמה שזו הסיבה שבגללה הוא קטף מועמדות לאוסקר על משחקו, למרות שבעצם יש לו רק שלוש הבעות: זחיחות (הבעת הפנים הטבעית של פרנקו), סבל וסבל תהומי. כיאה לסיטואציה, רוב הזמן הוא נאנק, ונאנח, ומקלל, והוזה. את השאר עשו מחלקות האיפור והאפקטים שבהחלט ביצעו עבודה משכנעת.ג'יימס פרנקו עומד לכרות לעצמו את היד? עכשיו אנחנו מדברים. (מתוך "127 שעות")

למרות ההסתייגויות והעובדה שלא כולם יאהבו את "127 שעות", וחלק מהצופים אף עלול לסבול, זהו בכל זאת סרט שכדאי לראות. הוא משלב בין עשייה מיינסטרימית ופסקול קליל לסיפור מאתגר ובלתי שגרתי. למרות חולשותיו כתסריטאי, בויל הוא במאי מבריק שהשכיל לתת לשני צלמיו, אנריק צ'אדיאק ואנתוני מאנטל (שצילם גם את "נער החידות"), להתפרע באחת משמורות הטבע היפות ביותר בעולם. בנוסף, ביחד עם "שמש", "החוף" ו"טריינספוטינג", בויל ממשיך את העיסוק שלו בגבריות צעירה וברצון לבחון את גבולות הגוף האנושי. ומכיוון שהוא כבר הוכיח מזמן שהוא לא מעוניין להיות דארן ארונופסקי, גם ב"127 שעות" הרוח האנושית יוצאת כשידה (חה) על העליונה.127 שעות - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ