לארס ובובת המין החברותית

גם אם תצפו ב"לארס והבחורה האמיתית" ותמצאו שם משהו חדש ולא מעיק, לכו תנסו לספר לחברים שלכם שזה סרט על איש שמתאהב בבובת מין

דניאל פאיקוב, עכבר און-ליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל פאיקוב, עכבר און-ליין

בימים שלאחר הצפייה ב"לארס והבחורה האמיתית" ניסיתי נואשות לתאר את עלילתו למספר חברים, קרובים ואנשים רנדומליים מהרחוב. “זה סרט על גבר שמאוהב בבובת מין", הייתי מתחיל את הסיפור, ומיד מסייג בהסבר קצר שלא מדובר בקומדיית סלאפסטיק, וגם לא בסרט פורנו. “לא, נו, זו אהבת אמת", הייתי ממשיך, “הם ישנים במיטות נפרדות". בשלב הזה בן זוגי לשיחה בדרך כלל היה מתחיל לבהות בחלל בחוסר הבעה מוחלט, ספק מתוך התפעלות, ספק בניסיון למצוא הקבלות למערכת היחסים הכושלת האחרונה. לך תסביר לאנשים שאינם מבקרי קולנוע שהסגנון ולא התוכן הוא מה שקובע, שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

מצד שני, קצת קשה להתעלם מתוכן, במיוחד כשהוא מכיל מערכת יחסים אפלטונית בין אדם בוגר לגוש פלסטיק בשם ביאנקה. לארס (ראיין גוסלינג) הוא עובד משרד מופנם וצנוע בעיירת ספר זעירה בארה"ב. הוא גר במוסך של אחיו. הוא הולך לכנסייה. בגיל 26 המתקדם מעולם לא הייתה לו חברה, והוא לא מעוניין באחת כזו. עד שבמהלך שיטוט באינטרנט, לארס נתקל באתר זימה וחווה אהבה ראשונה ממבט ראשון. הוא קונה את ביאנקה, משכן אותה בבית אחיו, וגם ממציא עבורה סיפור חיים מפורט מאוד ודבילי עוד יותר. איך אמורים האח (פול שניידר, “עד שהמשפחה תפריד בינינו”) ואישתו (אמילי מורטימר, “נקודת מפגש”) להתייחס לנוכחותה של הרכישה החדשה? איך יסבירו אותה לכומר המקומי?

בסרט אחר, בובת מין הייתה יכולה להפוך לעילה לנידוי חברתי, של לארס ושל כל החבורה (בכל זאת, מדובר בסמול-טאון אמריקה). אבל לא. העיירה האלמונית בה מתגורר לארס היא המקום הדמוקרטי והסובלני עלי אדמות. אמסטרדם וסאן פרנסיסקו ובדפורד פולס - עיר מולדתו של ג'יימס סטוארט ב"חיים נפלאים" - בחבילה אחת. שכניו ומשפחתו של לארס משתפים פעולה עם גחמותיו, קודם בגבולות ההיגיון הבריא, אחר כך מעבר, ואז הרבה מעבר. הם מסיעים את ביאנקה ממקום למקום, מטפלים בה, מוצאים עבורה תעסוקה כדי שלא תשב בבית. באמתלה של טיפול רפואי בביאנקה הם גם מוצאים טיפול פסיכולוגי (בדמותה של פטריסיה קלרקסון, "אהבה בתפריט") עבור לארס. הכל כדי לא לקרוא לילד בשמו.

בשלב מסוים ההתחנחנות הזו מתחילה לעצבן קלות, ואז להעיק קשות. בובת המין נראית כבר מתחילת הסרט כמו גימיק מאולץ, אבל גימיק בעל פוטנציאל לחשוף היבטים מעניינים של דמות הגיבור. אך תסריטה של ננסי אוליבר נשאר על פני השטח. אוליבר כתבה בעברה מספר פרקים של “מתחת לאדמה", ו"לארס" מזכיר את הסדרה הנחשבת בשילוב שלו בין דרמה וקומדיה, גרוטסקיות ורגש. במקום להתמקד בלארס, התסריט מתפרס לרוחב ומעניק לכמה שחקנים מצוינים לגנוב את ההצגה. קלרקסון משכנעת כתמיד, למורטימר יש כמה רגעים חזקים, וקלי גרנר חמודה עד מאוד בתפקיד אינטרס רומנטי נוסף. אבל התגלית האמיתית הוא פול שניידר. לראשונה מאז שכיכב בקומדיה הרומנטית המופתית "כל הנערות האמיתיות" (אין קשר משפחתי ל"נערה האמיתית"), שניידר מקבל תפקיד בעל ערך, והוא מוצא בדמותו של האח הנורמלי והממוצע לחלוטין מקורות בלתי נדלים של ניואנסים ורגש. קול התבונה מעולם לא היה חינני יותר. גוסלינג לעומת זאת נאבק בכבוד בדמותו של לארס ומפסיד בכבוד – הופעתו מזכירה את דסטין הופמן ב"איש הגשם", ולא במובן החיובי של המילה.

בסופו של דבר, ההנאה מסרט כמו "לארס והנערה האמיתית" היא עניין של כמות ולא של איכות. כמה סרטים דומים עד זהים (ע"ע "גרדן סטייט", "אליזבט טאון") כבר ראיתם? לכמה סרטים נוספים כאלה יש לכם סבלנות? שלי עומדת לפקוע.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ