היורש של ברוס וויליס

<STRONG>מארק וולברג</STRONG> חותם סופית על טייפקאסט <STRONG>הקשוח האולטימטיבי</STRONG>, והופך את "<STRONG>על הכוונת</STRONG>" מסרט פעולה נוסחתי ויעיל, <STRONG>לכיף גדול של אקשן מסוחרר</STRONG>

אורון שמיר, עכבר און ליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר און ליין

סוף כל סוף קם יורש ראוי לברוס וויליסים המזדקנים של הוליווד. קוראים לו מארק וולברג, והוא הגיבור החדש של סרטי האקשן האמריקאים, וגם שלי. הוא נמצא בסביבה כבר הרבה זמן, ולאחרונה זכה במועמדות יוקרתית לפרס האוסקר, כאשר התבלט מעל יתר עמיתיו המפורסמים בסרט "השתולים". אחרי שתראו אותו ב"על הכוונת", אולי תידבקו בהתלהבות שלי.

וולברג מגלם את בוב לי סוואגר, צלף עילית של המארינס, שפרש מחייו הצבאיים לאחר טרגדיה אישית. את הפנסיה השלווה שלו, בגלות הררית, קוטע אייזיק ג'ונסון (דני גלובר הוותיק והטוב), שמבקש ממנו לחזור ולשרת את המדינה. ג'ונסון מספר כי מתוכננת התנקשות בנשיא ארה"ב, ורק המומחיות של סוואגר תצליח לחשוף את המזימה טרם ביצועה. הצלף בדימוס נכנע למסירותו למולדת ומסכים למשימה, אך נבגד ומופלל בניסיון הרצח של הנשיא. מאותו רגע, הוא יוצא למסע הישרדות להוכחת חפותו. לצידו עומדים סוכן FBI בשם ניק ממפיס (מייקל פניה), ושרה פן (קייט מארה), אלמנתו של חבר ושותף לשעבר. מולו, ניצבים כל העולם וצבאו.

הבמאי הוא אנטואן פוקווה, שנחשב מבטיח מאז "יום אימונים מסוכן", אך סרב לקיים עד כה. וזה לא שהסרט החדש שלו נטול מגרעות. פוקווה מוותר מראש על דיונים מעמיקים בנושאים כמו שחיתות שלטונית ופטריוטיזם אמריקאי, ומרבה בצילומים פנורמיים שמטרתם היחידה היא התפארות עצמית. אולם, מגיע לו קרדיט על שהצליח ליצור סרט אקשן יעיל, בסגנון הישן והאהוב. הסרט נפתח בקטע פעולה ישר ולעניין, מימי השירות הצבאי של גיבורינו. לאחר מכן מסתמנת רגיעה קלה, אך מרגע ההפללה נכנס הסרט לסחרור מטורף עד לסופו. פוקווה יודע להאכיל את הצופים מנות גדושות של אקשן בכפית של עופרת ופלדה, ומטיס 124 דקות מהר יותר מכדור רובה.

לסיפור המקורי אחראי סטיבן האנטר, מבקר הקולנוע זוכה פרס ה"פוליצר" של ה"וושינגטון פוסט". התסריטאי שעיבדו למסך הגדול הוא ג'ונתן למקין, שהשכיל לברדק את העלילה, וליצור המון סיטואציות נפיצות. בתסריט שלו תמצאו שחיתויות ממשלתיות, קונספירציות פוליטיות, וכמובן המון מרדפים רגליים, ממונעים ואפילו מוטסים. הדמויות נעות לאורכה ולרוחבה של ארה"ב, רודפות ונרדפות לסירוגין, כאשר ברקע מתנהל בלאגן עלילתי מוחלט. ואם יפריעו לכם כמה מוסכמות ידועות של הז'אנר (אנשים לעולם לא נועלים את מכוניותיהם בסרטי אקשן) ואי אילו פאשלות קלות של התסריט (לא מגלה, לכו לראות) - פשוט תיצמדו אל מארק וולברג. הוא יודע את העבודה.

מארקי מארק, כפי שמכנים אותו לעיתים, מוכיח בהופעה קוּלית ובוטחת, שהוא מסוגל וראוי לסחוב סרט אקשן שלם על גבו. הוא יותר עסוק מג'ק באואר, יותר יצירתי ממקגוויר, ויותר פטריוטי מהדוד סם. הוא צבא-של-איש-אחד כמו "רמבו", מחשב פונקציות טריגונומטריות משל היה "איש הגשם", ואף מרפא את עצמו כאילו היה ה"טרמינייטור". רציתי גם לכתוב שהוא מוריד יותר מסוקים מג'ון מקליין, אבל לפי הטריילר של "מת לחיות 4.0", ברוס קשישא משווה את השיא. שימו לב לשיחה הראשונה בין וולברג לדני גלובר, שמעצבת את הדמות של סוואגר כגבר-גבר, ואת זו של מארקי מארק כבחירה הנכונה לתפקיד הגיבור העשוי ללא חת. אני לא רוצה לדמיין איך היה נראה הסרט, עם הליהוק המקורי לתפקיד הראשי (קיאנו ריבס).

"על הכוונת" ("Shooter" במקור) הוא סרט פעולה במובן הקלאסי של המילה, וכנראה גם היחיד מסוגו המוקרן בבתי הקולנוע, שבאמת שווה לצאת בשבילו מהבית. אקשן ללא הפסקה, עלילה קונספירטיבית ומבולגנת, בחורה אחת יפה והרבה חבר'ה רעים, כל אלה הופכים אותו לסרט ז'אנר נוסחתי ועשוי היטב. ומארק וולברג אחד, עושה אותו לכיף גדול הרבה יותר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ