"פסיפיק רים": זבל מופתי וממכר

אי אפשר להתווכח על כך שהסרט רע ודי שטוח, במיוחד כשחושבים שמאחוריו עומד הבמאי המוכשר גיירמו דל טורו. אבל איכשהו הוא בכל זאת מהנה ומנסה לפנות לחוויה השטוחה ביותר של ילד מתלהב שקיימת בתוך כמה מאתנו

פבלו אוטין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

פעם, בארץ רחוקה מאוד, היתה עיר שעשו בה סרטים. קראו לה הוליווד הקלאסית, והיא הייתה מלאה באולפנים. האולפנים הגדולים עם התקציבים הגדולים והכוכבים המצליחים ביותר עשו את הסרטים הרציניים, ולצדם היו האולפנים הקטנים, אלה שנחשבו ל"עניים", נדחקו לשוליים, עשו רק סרטים בתקציבים נמוכים, בלי כוכבים גדולים ונחשבו לבעלי ערך פחות. הם אפילו היו קצרים יותר באורכם. הסרטים החשובים של האולפנים הגדולים נחשבו סרטי A (א) ואלה של הקטנים נחשבו לסרטי B (ב), בעיקר בגלל שהרבה פעמים הם הופיעו כסרט שמגיע בתוספת של 1+1 לסרט המרכזי. סרטי ה-B היו בדרך כלל מערבונים זולים, סרטי אקשן פשע אפלים ובשנות ה-50 גם סרטי מדע בדיוני או אימה. האפקטים לא היו הכי טובים, אבל תחושות ההרפתקה והפנטזיה שררו בהם. עם השנים, סרטי ה-B נהפכו לסרטי הקיץ, התקציבים שלהם גדלו, הכוכבים שלהם נהפכו למפורסמים והכוחות התהפכו. היום, הסרטים הגדולים הם סרטי מדע בדיוני, גיבורי על ופעולה, והסרטים הקטנים יותר הם "סרטי אוסקר": סרטים פחות חשובים אבל בעלי איכות מסוימת שעושים אותם במיוחד בשביל לזכות בפרסים ועבור קהל מצומצם של אנשים שרוצים עדיין לראות דרמות איכותיות מדי פעם.» "פסיפיק רים" - למועדי ההקרנהלמה כל זה חשוב? כי כדי להבין מאיפה מגיע "פסיפיק רים" צריך לקחת בחשבון שהוא סרט B שיצא מפרופורציות. כלומר, כמו רוב סרטי הקיץ, אבל אפילו יותר. המשחק ב"פסיפיק רים" נוראי, מוגזם, אפשר להגיד שאפילו עלוב. העלילה לא באמת מעניינת, הדיאלוגים פשוטים וקלישאתיים והדרמה מסומנת בקווים גסים: קונפליקטים בין אבות ובנים, חברות בין שותפים למשימה ועוד. אלה חומרים שמהם עשויות הדרמות הגדולות, אך כאן זה מטופל ברמה שבלונית ודי קרטונית. אבל מה, האפקטים מרשימים, ההומור ילדותי אך מהנה והכול בסרט מאוד מוגזם ויצרי. כדי ליהנות מ"פסיפיק רים" צריך להשתחרר מהסטנדרטים המוכרים, ולקבל את הזבל המופתי שהסרט מציע. ההבדל הגדול בין "פסיפיק רים" לסרטי B מן העבר, זה שאלה האחרונים נעשו בלי כסף ועם המון נשמה ותמימות, וזה מה שהיה קסום בהם. היה אפשר לראות כיצד כל המעורבים בסרט מתאמצים כדי לגרום לנו להאמין בעולם פנטסטי וייחודי, כמו מי שמספר לנו סיפור לפני השינה. לעומת זאת, בגלל האפקטים הגדולים והתקציב האינסופי, "פסיפיק רים" לא צריך להתאמץ כדי לשכנע אותנו או להקסים אותנו, ונראה כי המאמץ של המעורבים בו הוא בלגרום לנו להאמין שיש בסרט תמימות ונשמה. "פסיפיק רים" הוא סרטו החדש של אמן הפנטזיה גיירמו דל טורו, שנולד וגדל במקסיקו ועובד היום בהוליווד ובספרד. דל טורו הוא סוג של גיק המתלהב מספרי קומיקס שמפנטז לעשות סרטי פנטזיה ואז מקבל תקציבי ענק כדי לממש אותם. "פסיפיק רים" הוא מחווה לסרטי המפלצות האמריקאים והיפנים משנות ה-40 וה-50 ("גודזילה", "אנשי החתול"). על פי הסרט, בעתיד הקרוב מפלצות ענק ממקור חייזרי מתקיפות את כדור הארץ. בני האדם מכנים אותן קאיג'ו והדרך היחידה להילחם בהם היא לפתח מפלצות ענק משל עצמם. אז בני האנוש בונים רובוטים ענקיים (אותם מכנים יאגרים) כדי להילחם במפלצות. אדיר! רובוטים נגד מפלצות. יאגר נגד קאיג'ו. ובאמת הדמיון של גיירמו דל טורו הוכיח כבר רבות בעבר את יכולתו לעצב יצורים מופלאים. כל מפלצת וכל רובוט מרגשים ומפעימים מחדש. בגלל שהמפלצות מזכירות דינוזאורים וחיות קדמוניות, החוויה היא של מלחמה עתיד (הרובוטים) נגד עבר, כשהאדם במרכז צריך להתמודד עם מלחמת הזמן העוצמתית הזאת. פשוט מוגזם. הטריילר לסרט:הדבר הנוסף שמעסיק את "פסיפיק רים" אמור להיות החיבור העמוק ביותר שניתן לקיים בין בני אדם. חיבור אינטימי בין נשמות. מסתבר שתפעול הרובוטים נעשה דרך החיבור של המוח למערכת ההפעלה. אך מכיוון שהרובוט גדול מדי כדי שאדם אחד יתפעל אותו, שני מפעילי הרובוט מתחברים למערכת ובכך למעשה ממזגים בין המוחות שלהם. ה"נהגים" חודרים אחד אל תוך הזיכרונות, הידע והרגשות של השני וממזגים אותו למוח אחד. כל נהג נחשף כך תוך שנייה לזיכרונות הילדות של השני, לפחדים ולשאיפות שלו.הרעיון היפה הזה לא באמת נבדק בסרט והשימוש שלו הוא בעיקר בתור תכסיס עלילתי. זאת אומרת, כי אין זמן להתעכב על רעיונות עמוקים, צריך לעבור מהר לעוד מלחמה של מפלצת נגד רובוט. למעשה, חוץ מכמה רגעים קומיים מבריקים בזכות השחקן צ'ארלי דיי ("פילדלפיה זורחת"), כל פעם שאנחנו לא רואים מפלצת או רובוט על המסך, הסרט די מאבד מכוחו. למזלנו, זה לא קורה הרבה. "פסיפיק רים" הוא סרט רע ודי שטוח, אין דרך לצאת מזה, ובמיוחד כשחושבים שמאחוריו עומד איש כה מוכשר כמו גיירמו דל טורו. אבל הסרט מהנה, גדול ומנסה לפנות לחוויה השטוחה ביותר של ילד מתלהב שקיימת בתוך כמה מאתנו, ועל כך מגיעה לו סוכרייה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ