"קיסר חייב למות": יצירת מופת מצמררת

למרות שהשחקנים הראשיים הם אסירים שמכינים הצגה שמגלמים אסירים שמכינים הצגה, זהו לא סרט דוקומנטרי והטשטוש בין המציאות לבדיה הוא שהופך אותו ליצירת מופת

פבלו אוטין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

בבית סוהר באזור רומא, האסירים מקיימים חוג לתיאטרון. הנהלת הכלא מודיעה לכולם שהם הולכים להציג על הבמה את "יוליוס קיסר" של שייקספיר, וצריך מתנדבים שימלאו את התפקידים. שייקספיר בכלא, לא פחות ולא יותר. "קיסר חייב למות", שעלה השבוע לאקרנים בארץ, מתאר את תהליך העלאת ההצגה המדוברת. משלב האודישנים דרך החזרות וההכנות ועד להופעת האסירים הגדולה. אך מה שיכול היה להפוך לסרט סכריני על רוח האדם שמצליחה להתרומם מעל חומות המאסר, מתגלה למעשה כתרגיל קולנועי מתוחכם ומרשים של הבמאים-תסריטאים האחים וויטוריו ופאולו טביאני, מוותיקי וחשובי במאי איטליה.

קיסר חייב למות - מועדי הקרנה

מתברר שהרעיון לסרט נולד כאשר צמד היוצרים נכחו בהצגה קודמת שהועלתה בכלא, ככל הנראה "התופת" של דנטה. הם התרשמו מאוד מהתוצאה ושכנעו את מנהל הכלא לעשות סרט על ההכנות להצגה "יוליוס קיסר". למרות שהשחקנים הראשיים הם אסירים שמכינים הצגה שמגלמים אסירים שמכינים הצגה, זהו לא סרט דוקומנטרי. הטשטוש בין מציאות ובדיה עומד במרכז הסרט שפועל בעת ובעונה אחת ברמות שונות של מציאות. הצופה נכנס לסצנה באמצע התרחשות ולא לגמרי ברור אם מתקיימת באותו הרגע חזרה, או שמדובר בדיאלוג "אמיתי" שמתקיים בין האסירים. לאט לאט מתברר שגם הדיאלוג ה"אמיתי" למעשה כתוב ככל הנראה. ושאולי דווקא הטקסט של החזרות הוא זה המאולתר. בצורה זו, שייקספיר מתמזג עם התסריט של האחים טביאני ועם החיים של האסירים בכלא. הסרט בעצם מתנהל על הקו העבה הזה שמערבב גבולות וחושף את המלאכותיות שלהם. הערמומיות והתרמית של התסריט פועלות בצורה מפתיעה: בעזרת העלילה של שייקספיר האסירים מוצאים ביטוי אישי, אך לעתים מה שנראה כביטוי אישי אינו אלא תסריטאות של האחים טביאני. ועם זאת, גם התסריטאות וגם שייקספיר הופכים לביטוי אישי שכן נראה שהאסירים מנכסים את הטקסטים לעצמם ומוסיפים תוספות משלהם להכל. ושם טמון הקסם של האמנות. באופן שבו בתוך הדבר המוכן והכתוב מראש, עדיין ניתן למצוא את הדרך לאמת האינטימית שלך. כך, כל רמה של מציאות מעצימה ותורמת לאחרת: העלילה של שייקספיר מעצימה את הדרמה של העלאת המופע ובתורן שתי הדרמות מועצמות על ידי נוכחותם והתנהגותם של האסירים בכלא.רמות שונות של מציאות. הטריילר לסרט:

ב"קיסר חייב למות" לא משנה אם המשחק מרגיש לעתים מלאכותי ולעתים טבעי, אם הסצנות מסורבלות או מדויקות, שלמות או מקוטעות, למעשה הכול חלק ממהלך גדול יותר של בניית הגיון שקורס אל תוך עצמו שוב ושוב. החופש נהפך לכלא, הידידות לבגידה, השקר לאמת וחוזר חלילה. הסרט נפתח בסצנות מתוך ההצגה המוגמרת, המצולמות בצבע. כשההצגה נגמרת האסירים מוחזרים לתאים שלהם ומיד לאחר שמופיעה כתובית של "חצי שנה לפני" הצילום עובר לשחור-לבן והסצנות מתארות את תהליכי ההכנה להצגה. בשלב האודישנים נחשפים גיבורי הסרט. פושעים מסוכנים שקשורים למאפיה, שגנבו ורצחו. ועדיין רואים בעיקר את הצד היצירתי שלהם ולאו דווקא את ההרסני. האחים טביאני מתחמקים מהספקת רקע ביוגראפי על הדמויות, ולא משקיעים מאמץ בתיאור מדויק של חיי הכלא או של קשיי האסירים. כל הדברים האלה רק נרמזים ומועברים כסאבטקסט דרך הדיאלוגים. התוצאה היא סרט שתמיד מרתק, אך בנוי מפיסות פיסות שהולכות ומתחברות מבלי שיש לחלוטין קו עלילתי חזק שדוחף אותו קדימה. זהו סרט מופשט, מורכב ותובעני, שבונה את העומק שלו דרך הישענות על הדרמה השייקספירית והמשמעויות שהיא מוסיפה לחיי האסירים: נושאים כגון ידידות ובגידה, אמונה באידיאלים, ההרס הבלתי נמנע שאלה מביאים, ההקרבה העצמית, ותחושת הבדידות והחיים המפוספסים. לקראת הסוף, הסרט גם צובר עומק רגשי ומוסרי. בקלות מרשימה האחים טביאני מצליחים להראות שהם לא רק יוצרים ותיקים ומנוסים אלא גם בוגרים ומודעים לעצמם. בשוט אחד שהוא מלאכותי כפי שהוא "אמיתי", הם מעלים את השאלה הכואבת והכנה ביותר שכל אמן אמור להיות חרד ממנה - האם האמנות משחררת את נפש האדם ומרוממת אותו או היא למעשה אשליה המספקת תקוות שווא, שקר בוגדני שנועד להסוות מאתנו את האמת האכזרית של החיים? התשובות, ככל הנראה שוכנות בצמרמורת שבה הסרט מותיר את צופיו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ