הסרט "ריאליטי" שטחי כמו הז'אנר הטלוויזיוני

למרות שהסרט מרגיש יותר מדי כמו שלט חוצות שבו המסר ברור, אך הצבעוניות והגודל שלו מפריעים לראות מה באמת עומד מאחוריו, הוא מעלה שאלות חשובות על עידן הריאליטי ועל הפנטזיות הלא ריאליות שהוא מטפח

פבלו אוטין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

בסרטו הקודם "גומורה", הבמאי האיטלקי מתאו גארונה ניצל סגנון ריאליסטי קיצוני כדי לעסוק בסיפורים של המאפיה של נאפולי. הסרט זיכה אותו בפרסים רבים והערכה בינלאומית, בעיקר בזכות הפורטרט האמין והישיר של האופן שבו המאפיה משתלטת על אזורים שלמים באיטליה ומדרדרת אותם לאלימות ופשע. לכן השם של סרטו החדש "ריאליטי", מיד מייצר אסוציאציה לסרטו הקודם, כאילו מבקש גארונה לבדוק את המשמעות של המושג "מציאות" ואת היחס שלנו אליו. "ריאליטי" הוא באמת סרט שאפתני מבחינת הרצון שלו להגיד משהו על החברה בת זמננו והגדרת המציאות והפנטזיה בה. הסרט מספר על לוצ'יאנו (אניאלו ארנה), בעל חנות דגים מנאפולי אשר חולם להפוך למפורסם דרך הופעה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול". הליהוקים לתוכנית נמצאים בעיצומם ולוצ'יאני מגיע לאודישן בקניון הקרוב למגוריו ומתמלא בתקוות שאולי יבחרו בו להופיע בתוכנית. מבחינתו, ההופעה בטלוויזיה תפתור את כל הבעיות הכלכליות שלו. בינתיים, הוא מתפרנס מחנות הדגים וגם מקנייה ומכירה לא חוקית של מכשירים מיוחדים להכנת פסטה. » "ריאליטי" - מועדי הקרנההאירוניה הגדולה בשם הסרט בולטת כבר מהשוטים הראשונים. אם ב"גומורה" גארונה הציג נאפולי מחוספסת, דהויה, שהתאפיינה בתחושת מציאות מאוד חזקה וראשונית, אז ב"ריאליטי" הוא חוזר לנאפולי אך מצלם אותה בדרך כמעט הפוכה. הסרט מתחיל בחתונה ראוותנית כשהמצלמה עוקבת באמצעות צילום אווירי אחרי החתן והכלה המגיעים למסיבה בכרכרה עם סוסים. האקסטרווגנטיות של הצילום, הצבעוניות העזה של הסרט והדמויות הססגוניות מרחיקים אותנו לחלוטין מהמחוזות הריאליסטיים של סרטו הקודם ומזכירים דווקא את הסגנון הקולנועי של פליני. העממיות האיטלקית הדרומית מוצגת כמעט כמו מופע קרקסי, עם המון מוזיקה, רעש וצהלה, ותחושה של פנטזיה או אגדה. התחכום של "ריאליטי" מסתתר בדיוק בסתירות האלה. השם של הסרט מייצר כך אירוניה כפולה: הוא עוסק במציאות קשה בשכונות של מעמד בינוני ונמוך בדרום איטליה, ובאופן שבו הערים העשירות יותר מוכרות פנטזיות של סגנון חיים ראוותני באמצעות תוכניות טלוויזיה והבטחות של הצלחה ופרסום מיידי. אך העוני והיומיום מתוארים בסוג של יופי מפעים ומצועצע שסותר את חוויית הייאוש והתסכול אליה ייכנסו הדמויות לאורך הסרט.אירוניה כפולה. הטריילר לסרט:באמצעות הגיבור החולמני ומלא האנרגיות והתשוקה, גארונה מבקש לחקור את האופן שבו אנחנו מערבבים בין מציאות לפנטזיה ומבלבלים ביניהן. תוכניות הריאליטי נקראות בדיוק כך, "תוכניות מציאות", ומעמידות פנים שהן מגישות לנו חומרים מציאותיים של ממש, אך בו זמנית הן עסוקות במכירת פנטזיות של סלבריטאיות והצלחה. גארונה משתמש במושג של תוכנית הריאליטי כמשל, ולמעשה אומר לנו שכך אנו גם בחיינו: יוצרים פנטזיה על עצמנו שעוזרת לנו להתמודד עם המציאות ולברוח ממנה. למה אנחנו זקוקים לחלומות האלה? האם הם עוזרים לנו לחיות ולקוות לחיים טובים יותר? או שלמעשה מדובר באשליה גדולה שרק מביאה לנו כאבים ותסכולים נוספים?"ריאליטי" עוסק גם בשיגעון שפוקד את איטליה, המכורה לתוכניות טלוויזיה וולגריות, ומנסה לראות את החיים כחגיגה של עשירים, אפילו אורגיה גדולה, כשלמעשה מבחינה כלכלית היא מתמוטטת. חוסר האחריות של הגיבור, הטירוף שנכנס בו, האובססיה שהוא מפתח - כל אלה מנסים לספק דיון על האדם המודרני ובעיקר על הנפש האיטלקית, שהולכת לאיבוד בתוך החלומות וההזיות על עצמה. עם כל היתרונות והיופי של "ריאליטי", לסרט יש גם לא מעט צדדים בעיתיים. הוא לוקה בפשטנות מסוימת בגלל הבימוי הפומפוזי המאוד מלא בעצמו. נראה שגארונה יותר עסוק בלהרשים ביכולותיו הקולנועיות ופחות בלבדוק באיזה אופן השפה הקולנועית שהוא מאמץ משרתת את הדרמה של הסרט. המצלמה כל הזמן צפה בתנועות עדינות באמצעות צילום סטדיקם, אך מבלי לייצר תחושת התעלות או פיוטיות. היא מצלמת מאוד מקרוב את פני השחקנים כך שנוצרת תחושת אי-נוחות של חדירה גסה לאינטימיות של הדמויות. הקלוז אפים היו יכולים לעבוד לטובת הסרט, אך הדבר נעשה בצורה כל כך בוטה שהתוצאה לא מצליחה להוציא מהשחקנים רגעים של רגש אמיתי. הכל ב"ריאליטי" נראה גדול, תיאטראלי ומוגזם, אפילו הרגעים שאמורים להיות קטנים ורגישים. ולכן, הבחירה הקולנועית הזאת של גארונה פוגעת ביכולת של הצופה להתחבר לדמויות בצורה אינטימית או כנה. בסופו של דבר, התוצאה קצת דידקטית ושטוחה, והנושאים הגדולים ש"ריאליטי" ניסה לעסוק בהם מתמוססים ונותרים בגדר כוונה. למעשה, אפשר להגיד ש"ריאליטי" הוא כמו שלט חוצות ענק. המסר ברור, אך הצבעוניות והגודל שלו מפריעים לראות מה באמת עומד מאחוריו. משום מה, כל הדברים האלה לא הפריעו לסרט לזכות בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן בשנה שעברה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ