"סיפורו של שקרן": לא רק למעריצי מונטי פייתון

סרט האנימציה האוטוביוגרפי על גרהאם צ'פמן, החבר המנוח בקבוצת המצחיקנים הבריטית, הוא ניסוי קולנועי המשלב 14 סוגי אנימציה. זה מבטיח חוסר אחידות, אבל שווה לחלוטין בזכות ההברקות והחסד שהוא עושה עם האישיות האקסצנטרית

אדוה לנציאנו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדוה לנציאנו, עכבר העיר

מקבוצת "מונטי פייתון" המקורית, שפעלה משנות ה-60 עד שנות ה-80, היחיד שאינו בין החיים היום הוא גרהאם צ'פמן, שהיה כותב מרכזי של המערכונים והסרטים של הפייתונים, יחד עם ג'ון קליז. צ'פמן מת מסרטן ב-1989, בהיותו בן 48 בלבד. הקריירה הפוסט-פייתונית שלו בולטת בהיעדרה, אבל הוא הותיר אחריו ספר אוטוביוגרפי בשם "סיפורו של שקרן" שפורסם בשנת 1980. זמן לא רב לפני מותו, צ'פמן הקליט את עצמו מקריא את האוטוביוגרפיה, וההקלטה הזו היא הבסיס לסרט האנימציה "סיפורו של שקרן: הסיפור הלא-אמיתי של גרהאם צ'פמן ממונטי פייתון", שמוקרן בפסטיבל הקולנוע הבריטי וכעת מגיע גם לבתי הקולנוע.» סיפורו של שקרן - כל הפרטים» פסטיבל הקולנוע הבריטי 2013על הסרט אחראים שלושה במאים - ביל ג'ונס, בן טימלט וג'ף סימפסון, ו-14 אולפני אנימציה שונים, כשכל אחד מהם חתום על פרק אחר בסרט. מלבד אריק איידל, כל הפייתונים המקוריים תרמו את קולותיהם לדיבוב הדמויות השונות בסרט והיו מעורבים בעשייתו. הקריינות של הסרט היא כמובן אותה הקלטה ישנה של צ'פמן, ממנה גם לקוחים קטעי הדיאלוגים של הקומיקאי עצמו.מצחיקן, נהנתן, הומו. "סיפורו של השקרן" - הטריילר:כפי שכותרת המשנה מודיעה, חלקים מהאוטוביוגרפיה הם שקריים לחלוטין, אולם ברוב הדברים יש לפחות גרעין של אמת, והסיפור סוקר את חייו של צ'פמן מינקות, וכמעט עד סוף הקריירה שלו. בקריינות רוויה בהומור עצמי, צ'פמן עובר באופן כרונולוגי דרך תקופות ואירועים משמעותיים בחייו. אנחנו פוגשים את צ'פמן בגיל ההתבגרות ונחשפים ליחסיו הבעייתיים עם הוריו. לאחר מכן, לצ'פמן בשנותיו כסטודנט לרפואה באוניברסיטת קיימברידג'. הסרט לא מעלה את זה, אולם חשוב לדעת שצ'פמן היה הידוען הבריטי היחיד שהיה מחוץ לארון בשנות ה-70, ואמנם, נושא מרכזי נוסף אליו מוקדש נתח משמעותי מהסרט הוא גילוי נטייתו המינית וחייו עם בן זוגו דייויד שרלוק. אירוע אישי נוסף וחשוב שהסרט שם עליו דגש הוא שנותיו של צ'פמן כאלכוהוליסט בעל חוש הרס עצמי מפותח, והגמילה שלו בסופו של דבר. וכמובן, אי אפשר בלי התייחסות להקמת מונטי פייתון ולשנות הקריירה עם הפייתונים.כשכולם מצפים לאינקוויזיציה הספרדית  אף על פי שכאמור, כמעט כל הפייתונים תרמו את קולם לסרט, אל תגיעו לצפות ב"סיפורו של שקרן" עם ציפייה לאיחוד פוסט-מורטום של מונטי פייתון. ראשית, הפרקים על החבורה הם רק עוד חלק מכלל הסרט, ובשום צורה לא הנושא המרכזי שלו. למעשה, באופן יחסי ההתייחסות אל מונטי פייתון בסרט מועטה. "סיפורו של שקרן" הוא ללא ספק סרט על גהאם צ'פמן האיש, ולא על גרהאם צ'פמן הפייתון.שנית, כיוון שהסרט מבוסס על ספרו של צ'פמן, ההומור אכן דומה להומור הפייתוני, אבל כסרט שלם שעומד בפני עצמו, ל"סיפורו של שקרן" יש קסם ואישיות משלו. הוא אמנם לא מגיע לרמת הגאונות של מערכוני מונטי פייתון הטובים או הסרטים שלהם, אבל אני גם לא חושבת שזה מה שהוא מנסה להיות. במקומות רבים הסרט קורץ למעריצים, עם רפרנסים ובדיחות פנימיות קטנות, אבל באותם המקומות הוא גם מזכיר שזו אינה מהותו. כך לדוגמה, כשמוקרן מערכון האינקוויזיציה הספרדית, שהוא בין הידועים ביותר של הפייתונים, הוא נקטע לפני הפאנצ'ליין. דוגמה נוספת היא העובדה שטרי גיליאם, על אף שתרם את קולו לדיבוב ולמרות היותו האנימטור של הקבוצה, לא היה מעורב בעשיית האנימציה של הסרט.ודאי שהוא ישב לתה עם המלכה. מתוך "סיפורו של שקרן" (צילום: יח"צ)הדבר המעניין ביותר לגבי האנימציה של "סיפורו של שקרן", הוא שבכל אחד מפרקיו, סגנון האנימציה משתנה, לעיתים דרסטית (בהתאם למספר חברות האנימציה השונות שעבדו עליו). הסגנונות השונים הם לא רק בגדר מניירה – הם הותאמו לפרקים הספציפיים שלהם, וכל סגנון משרת את האווירה של הפרק והנושאים אליהם הוא מתייחס. הדבר תורם לאופי הניסיוני, האוונגרדי וההזוי של "סיפורו של שקרן", ומביא לסרט שמתפוצץ מיצירתיות. "סיפרו של שקרן" לא יכול היה להיעשות שלא באנימציה – הסוריאליזם והגרוטסקיות שלו דורשים זאת. תלת המימד מוסיף עומק לציורים שבפרקים מסויימים הם מאוד פשוטים, ובתור מישהי שלרוב סובלת מסרטים בתלת מימד, כאן הרגשתי שהוא תוספת מוצלחת ומאוד לא מעצבנת."שב על פרצופי" בתלת מימד "סיפורו של שקרן" הוא לא סרט מצויין לכל אורכו - יש בו עליות ומורדות חדים, שכוללים קטעים מרתקים לחלוטין ומצחיקים עד דמעות, אבל גם קטעים משעממים למדי שנראים מנותקים מהסרט ולא תורמים לו יותר מדי. מבחינה זו, על אף שהסרט משתפר ככל שהוא מתקדם, הוא לא מחזיק את כל 85 הדקות שלו ברמה אחידה. אבל ההברקות הנפלאות שלו הופכות אותו ליותר מראוי לצפייה. בין אלו ניתן למצוא את קמרון דיאז בתפקיד זיגמונד פרויד, את הפרקים שהופכים למחזמר, ואת סצנות האלכוהוליזם שמצויירות מזווית הראייה של צ'פמן, כשהוא עצמו נראה רק כשיש בסביבה ראי. ההתייחסות של צ'פמן להומוסקסואליות שלו אמיצה, הומוריסטית ופתוחה (וזה לא טריוויאלי כשמדובר בספר משנת 80'), והמרכזיות שלה בסרט הופכת אותו למעולה ברובו. בהחלטה שאפשר רק להסיר עבורה את הכובע, הבמאים בחרו לסיים את הסרט בהספד של ג'ון קליז את צ'פמן, שהוא מהמרגשים והמצחיקים ביותר שאפשר לדמיין:"סיפורו של שקרן" לא נועד רק למעריצי מונטי פייתון (יתכן שאלה אפילו יתאכזבו ממנו), שכן הוא מהנה, מצחיק ומעניין גם בלי להבין את ההקשר. אבל הוא גם לא סרט שנועד לכל אחד. אתם עלולים למצוא אותו לא קוהרנטי או משונה מדי, אבל חובבי הומור בריטי וקולנוע אוונגרדי/סוריאליסטי ימצאו בו הרבה חן וקסם. ובסופו של דבר, למרות הרגעים החלשים, "סיפורו של שקרן" עושה צדק עם גרהאם צ'פמן ועם מורשתו.» סיפורו של שקרן - מועדי הקרנה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ