"הפלנטה הבודדה ביותר": פורטרט זוגיות שביר

בסרטה האמריקאי הראשון, מגלמת חני פירסטנברג מחצית מזוג תרמילאים היוצא לטיול בהרי גיאורגיה, יחד עם גאל גרסיה ברנאל. סרטה של הבמאית ג'וליה לוקטב משרטטת מערכת יחסים אמינה עד כדי שברון לב, על רקע נופים סימבוליים ועוצרי נשימה

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

סרט הנפתח עם צילום של חני פירסטנברג עירומה לגמרי, מרוחה בסבון ומקפצת תוך שהיא נוקשת בשיניה מרוב קור – הוא סרט שאין להישאר אדיש אליו, בטח לא כצופה ישראלי בסרט אמריקאי קטן ויפהפה. וכאשר גאל גרסיה ברנאל מגיע לשטוף ממנה את הסבון בהרבה חום ואהבה, התוצאה היא סרט שמוכרח להיות חוויה חזקה, לא משנה מה יקרה בו מעתה. אפילו אם יתנהל בקצב מדוד ושקול, יתהדר בעריכה שמזוהה עם קולנוע אמנותי רב חשיבות עצמית או יקמץ בעלילה ובהתרחשויות. זה המקרה של "The Loneliest Planet" - "הפלנטה הבודדה ביותר", כפי שהוצג לבאי פסטיבל חיפה האחרון - שמגיע כעת בגרסת DVD כדי להנעים את זמנם של שוחרי הקולנוע המאתגר והמתגמל.» "הפלנטה" מרשים בפסטיבל חיפה» חני פירסטנברג כובשת את ניו יורקפירסטנברג וברנאל מגלמים צמד תרמילאים אוהבים ומאורסים המצויים באמצע טראק ארוך בהרי גיאורגיה רבת הפאר. השניים מחפשים מדריך מקומי כדי שיעביר אותם מסלול לא מוכר ומוצאים את דאטו (בידזינה גוז'אבידזה), גבר מנומס ומסתורי למדי שמכיר את ההרים כמו את כף ידו. השלושה חוצים את הרי הקווקז עוצרי הנשימה בהליכה, אך תקרית עוכרת שלווה מאיימת על ההרמוניה היחסית שנוצרת, כמו גם על יחסיהם של הזוג.טיול קולנועי בהרי הקווקז. "הפלנטה הבודדה ביותר" - הטריילר:בסרטה השני באורך מלא, אחרי "Day Night Day Night" מ־2006, משרטטת ג'וליה לוקטב האמריקאית תמונה שלווה ועתירת פרטים, שסערה עומדת להפילה מכן הציור. הנופים והטבע של גיאורגיה לא נשארים ברקע, אלא משמשים ממש נייר לקמוס מבחינת הצופה שמעוניין לדעת מהו מצבן הנפשי של הדמויות בכל רגע נתון – חציית נהר רגשות גועש, העפלה במשעול מרוצף אבני ספק קטנטנות, ירידה במדרון חלקלק של אשמה וכדומה. כל הר מקבל עוצמה מיתית, כל עמק שנחל חוצה אותו לשניים נדמה כעומד להתבקע ולהפריד בין האוהבים בכל רגע ממש. הירוק העז ורווי המים מתחלף בבוץ בז' ואפרפר כאשר נערמים מכשולים זוגיים, וכל לוקיישן מדויק יותר מקודמו בכל הקשור להחצנת הקונפליקט הפנימי של הדמויות. לפעמים אמא טבע היא מעצבת התפאורה הטובה ביותר ולייט מוטיב שחוק ודו פרצופי כמו מים הוא בגדר קלישאה הכרחית.בואו נדבר גלויות שאפו גדול לצמד השחקנים הראשיים על הצגה של אינטימיות אמינה להדהים. ברנאל ופירסטנברג מצליחים להגיע אל ייצוג מאוד מורכב של קרבה, של זוג שגם בשיא הג'יפה ובהיעדר פרטיות פשוט לא מצליח להוריד את הידיים האחד מן השני. המאורעות המעטים שמרעידים את האדמה שעליה צועד הסרט משוחקים בדיוק וברגישות. זה המקום להזכיר שהסרט אינו עוצר להסביר את עצמו, ולכן כל שורת דיאלוג קריטית להבנת הסיטואציה ולקריאה נכונה של המצב. כאשר השניים, סמוך לפתיחה, עוצרים לזלול חטיף בשר מקומי באיזה כפר אבל משוחחים על היציאות שלהם בזמן הסעודה – יש בכך יותר רצון להנכיח את השלב שבו הם נמצאים בקשר שלהם מאשר ניסיון לזעזע או להגעיל את הקהל. את הכימיה המצוינת מחזק השחקן המקומי, בתפקיד המדריך, וזאת בניגוד לציפיות, כיוון שזהו ניסיונו הראשון בעמידה מול מצלמה.הסרט מבוסס על סיפור קצר מאת טום ביזל, שאותו עיבדה לוקטב לתסריט בן כמעט שעתיים. זה אומר לא מעט רגעים שכל כולם אווירה, וסצנות שלא נחתכות למרות שהדרמה שבהן מוצתה, כמו גם רגעי עריכה כמעט אלימים שקוטעים רצף זרימה טבעי של הנרטיב. ניכר שהבמאית ניסתה לעורר את הצופים כאשר היצירה מנמיכה טוס ולא לטלטל יותר מדי כאשר סוף סוף מתרחש אירוע רב משמעות. השאיפה לאיזון ראויה להערכה, גם אם בדרך לשם בהחלט נוצרו בסרט כמה רגעים מתים שהופכים אותו למאוד לא פשוט לצפייה. לפחות עד הסיום המוחץ.פירסטנברג, גוז'אבידזה וברנאל והנוף של "הפלנטה הבודדה ביותר" (צילום: מתוך הסרט)כשם שתמונת הפתיחה רבת עוצמה ומקפלת בתוכה את כל המוטיבים והנושאים המרכזיים של הסרט, כך תמונת הסיום שוברת את הלב בהדרגה ובכאב אין קץ. מהרגע שהיא מופיעה על המסך ברור לחלוטין שכאן תם המסע הקולנועי הזה, אבל תהליך ניפוץ האימפקט הרגשי שנבנה אצל הצופים נמשך כמה דקות. כמו פיל שדורך בעדינות וביסודיות על זרד, כמו חתן ששובר כוס בליל הכלולות בהילוך איטי. וזהו מסע ששווה ללכת בשבילו קילומטרים רבים.

"The Loneliest Planet". בימוי: ג'וליה לוקטב. ארה"ב 2011, 113 דקות. אנגלית עם כתוביות באנגלית.הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ