"רוק בקסבה": סרט מלחמה מרשים אך דידקטי

בסרטו הארוך הראשון, מצליח יריב הורוביץ ליצור תמונה עזה וריאליסטית של קבוצת חיילים בימי האינתיפאדה הראשונה. אך ככל שהסרט מתקדם נדמה שהדמויות דורכות במקום והמסרים שמבקש להעביר הסרט נדחפים בכוח אל גרונם של הצופים

אדוה לנציאנו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדוה לנציאנו, עכבר העיר

קשה להתייחס מנקודת מבט לא-פוליטית בעליל לסרט "יורים ובוכים" שעוסק בנוכחות הישראלית בעזה. כמעט בלתי אפשרי לזנוח את המבט הפוליטי ולהישאר רק עם הערך הקולנועי של הסרט, ואולי גם לא צריך לעשות את זה. ביצירה של סרט מהז'אנר הזה יש לרוב משום נקיטת עמדה פוליטית, אבל גם הצפייה בו מכוננת את הצופה כישות פוליטית. היא קוראת לו להרגיש דברים, אבל בנוסף קוראת לו להביע דעה, גם כשהסרט מתייחס ליותר מצד אחד בסיפור. "רוק בקסבה", סרט הביכורים של הבמאי יריב הורוביץ, מבוסס על חוויות אישיות של מישהו שהיה שם וראה את הדברים. התוצאה היא סרט מאוד ריאליסטי, כזה שקשה להתווכח עם המראות והאירועים שהוא מציג. אבל לעמדה שהוא נוקט בה קצת יותר בעייתי להתייחס.» רוק בקסבה - כל הפרטים» הסרט זכה בפרס בברלין

"רוק בקסבה" מתרחש בראשית שנות ה-90 ועוקב אחר קבוצה קטנה של חיילים המשרתים בעזה. הם נשלחים להשליט סדר באזור מסויים, ומקבלים הוראות זהירות לנוהל פתיחה באש. כשהם מגיעים למקום, נראה שסכנות אורבות להם מכל פינה, והם אכן מותקפים באמצעות בקבוק תבערה ולבנים גדולות המושלכות עליהם מגגות הבניינים. בעת שהם מנסים לתפוס את התוקפים, הקבוצה מתפלגת, ואחד מהחיילים נהרג כשמושלכת עליו מכונת כביסה מאחד הגגות. החיילים המתאבלים על חברם הופכים לכועסים ותוקפניים יותר, וכעת הם מקבלים משימה חדשה – להשתלט על הגג ממנו הושלכה מכונת הכביסה ולוודא כי לא יהיו אנשים על הגגות שסביב.לבד על הגג. "רוק בקסבה" - הטריילר:

הגג המדובר שייך למשפחה פלסטינית, שנוכחות החיילים עליו מסכנת אותה (הם מפחדים כי יואשמו בשיתוף פעולה), ועל אף מחאת אבי המשפחה, החיילים חוזרים לשם מדי יום לתצפית. התצפית משקיפה על הרחוב בו נהרג חברם, שם עוד נותרו כתם הדם ומכונת הכביסה, כך שהחיילים מקבלים תזכורת תמידית ויומיומית למותו, יחד עם התזכורות לסבל של הצד השני. גיבור הסרט, תומר (יון תומרקין), הוא אחד החיילים הללו. מלכתחילה הוא נראה קצת לא שייך – הוא רגיש, שתקן ולא קליל כמו חבריו. לאורך הסרט תחושת אי-השייכות שלו מתעצמת. האירועים והפעולות שהחיילים לוקחים בהם חלק קשים במיוחד עבורו, עד לרמה שבה הוא אינו מסוגל להתמודד עוד. יציבותו הנפשית הולכת ומתערערת, בעוד שחבריו ומפקדיו כמעט ולא מבחינים בכך.הכיבוש משטיח

הפתיחה של "רוק בקסבה" מראה מצב מעגלי, אבסורדי, של אלימות משני הצדדים, שאין לו התחלה ואין לו סוף. אי אפשר להימנע לנכוחה מהמסקנה שאלימות מצד אחד מובילה לאלימות מהצד השני וחוזר חלילה. זו מסקנה מוכרת ולא מחדשת, אבל ההצגה ההיפר-ריאליסטית של הדברים, באמצעות הצילום, הדיאלוגים והאינטראקציות בין הדמויות, גורמת לבטן להתכווץ. הפתיחה הזו אמנם מעט בנאלית, אבל עשויה היטב ובאופן מרתק שגורם לרצות להמשיך ולצפות.

כל הטוב הזה מתקלקל מהר מאוד, כשניכר בהמשך שלסרט אין הרבה יותר מזה להציע. לאחר האירועים הראשוניים, הסרט מתפתח מעט מאוד, הן מבחינת העלילה והן מבחינת הדמויות. עם חוסר התקדמות העלילה אפשר להשלים כפונקציה של המצב המעגלי והדרך ללא-מוצא עליהם מצביע "רוק בקסבה". עם זאת, בתוך המגבלה הזו אפשר היה לקחת את הדמויות הלאה. אבל הדמויות, שהוגדרו ובוססו בשלב מוקדם בסרט, מוסיפות לכל אורכו להיות מוגדרות באותם הכלים שוב ושוב, כך שהן נותרות שטוחות כבתחילתו.אנחנו נותרים עם אפיונים בסיסיים וקלישאתיים – החייל הרגיש והשתקן, הפז"מניק שחושב רק על השחרור (יותם ישי), החייל האלים אך טוב הלב (רועי ניק) ועוד. רק דמותו של תומרקין עוברת שינוי בסוף הסרט, אולם הוא פתאומי ולא מוסבר. הערך המוסף של סרט כה ראליסטי שלא קיים בתיעוד חדשותי לדוגמה, הוא בייחודיות של הדמויות וברגש שמתעורר לאורן, וכאמור, כאן "רוק בקסבה" לא לגמרי מצליח. לזכותם של השחקנים ייאמר כי הם עושים עבודה מעולה גם עם הנתונים הללו, בייחוד תומרקין וישי.דמויות פשטניות בסיטואציה מורכבת. "רוק בקסבה" (צילום: יוני המנחם, באדיבות היח"צ)

להראות, לא להטיף  היתרון של קולנוע על פני מאמר דעה הוא היכולת שלו להראות במקום להגיד. ואכן, כש"רוק בקסבה" מראה לנו, הוא יוצא מנצח. יש בו רגעים קולנועיים חזקים שגורמים להרגיש ולחשוב כשהוא מציג את הסיטואציות השונות באופן לא מתערב. כך לדוגמה, כשהסרט מסב את תשומת הלב לגיחוך ולפארסה כשלאחר שחברם נהרג מגיעה למחנה להקה צבאית להופיע מול החיילים בשיר וריקוד מטופשים, כמו מן פלסטר "הלו קיטי" על מעיים שפוכים.הבעיה היא ברגעים הרבים מדי בהם הסרט גולש להטפה, כשהוא מפסיק להראות ומתחיל להרצות. כך, כשאביו של החייל המת מגיע ומתאבל באומרו: "למה שמת את הילדים פה? בשביל מה הוא מת?", כשהמפקד מצהיר שהוא לא מבין למה לא מחזירים את עזה לפלסטינים, ועוד כהנה וכהנה. אלו אמירות שאין בהן צורך, והן רק מחלישות את ההבנות שכבר ניתן היה להגיע אליהן מהצפייה בהתרחשויות עצמן. האבסת המסרים הזו היא אף התעללות בדמויות, שמאבדות מהאמינות החיונית שלהן כשהן משמשות ככלים להמחזת דעה. אלו פוגעים באיכותו הקולנועית של הסרט, ובמקום לחזק את ה״מסר״ שלו, גורעים מהסיכוי שהצופה יפנים אותו. כאמור, נקיטת עמדה פוליטית בסרט מהז׳אנר הזה היא מתבקשת, אבל אולי כדאי היה לסמוך יותר על יכולת הפרשנות של הצופה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ