"שומרי הסף": טיפול מעט חובבני בנושא חשוב

אחרי הניפוח של בלון הציפיות בעקבות ההתעניינות הבינלאומית והדיבור על מועמדות לאוסקר, סרטו התיעודי של דרור מורה על ראשי השב"כ הפורשים התגלה ככתבת תחקיר מעמיקה, אך מכוונת אג'נדה באופן פוגע ומאוד מפוספסת מבחינה קולנועית

אדוה לנציאנו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדוה לנציאנו, עכבר העיר

ברוב המקרים, הז'אנר הדוקומנטרי נתפש כשונה באופן מהותי מהז'אנר העלילתי. כפי שלא נלך לצפות בקומדיה רומנטית כשמתחשק לנו סרט אימה, כך לא נלך לצפות בסרט דוקומנטרי כשאנחנו במצב רוח לסרט עלילתי. כלומר – כשאנחנו רוצים שיספרו לנו סיפור. כך התרגלנו לחשוב, אבל בעיני מדובר בהרגל מוטעה. בסרט דוקומנטרי שעשוי היטב קיימים כמעט כל המרכיבים הקיימים בסרט עלילתי: הוא לא פחות דרמטי, ואין בו פחות סיפור, רגש או דמויות שבנויות פחות טוב. למעשה, למדתי שההבדל היחיד בין דוקומנטרי לעלילתי, הוא שבדוקו אנשים משחקים את עצמם. שני סוגים של דוקומנטרי לא עונים להגדרה הזו. האחד, דוקו העשוי ברישול. השני, דוקו ששוכח שהוא בראש ובראשונה קולנוע, ושלרשותו עומדת השפה הקולנועית, מה שמוביל אותו לרוב להיראות כמו כתבת תחקיר חדשותית. כתבת עומק אולי, אבל עדיין – כתבה.» שני תיעודיים ישראלים בדרך לאוסקר

שומרי הסף, סרטו של דרור מורה, משתייך בעיני במידה רבה לסוג השני ובמקומות מסויימים, לצערי, גם לראשון. הסרט מכיל ראיונות עם שישה מראשי השב"כ שכיהנו בתפקיד מאז שנות ה-80 ועד היום - אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי אילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין. בתצורה של "ראשים מדברים", השישה מתייחסים לאירועים מדיניים וביטחוניים שהתרחשו בישראל מאז מלחמת ששת הימים, ולחלקו של השב"כ בהם. הסרט מחולק לשבעה פרקים, כשכל אחד מהם מתייחס בעיקר לנושא אחד. בין אלו ניתן למצוא את האינתיפאדה הראשונה והשנייה, הסכם אוסלו, המלחמה בטרור הפלסטיני, חשיפת המחתרת היהודית, רצח רבין, פרשת קו 300 וההתנקשות ביחיא עיאש ("המהנדס"). בין הראיונות משולבים קטעי אילוסטרציה של תמונות ארכיון שעברו אנימציה ממוחשבת.הנראטיב הישראלי דרך העיניים שעזרו לעצב אותו "שומרי הסף" - הטריילר:

ברחבי העולם, הסרט התקבל בתרועות – הוא הוקרן בפסטיבל טורונטו והתקבל לפסטיבל סאנדנס. בהמשך השנה הוא יתמודד על פרסי גילדת המפיקים האמריקאים, ובחודש שעבר אף נודע כי הוא נמצא ברשימת 15 המועמדים הסופיים לאוסקר הדוקומנטרי (יחד עם סרט תיעודי ישראלי נוסף, "5 מצלמות שבורות" של גיא דוידי ועימאד בורנאט). ההתלהבות הבינלאומית בהחלט מובנת. מדובר הרי בסיכום מקיף ולעיתים אף נוקב של ההיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל, נושא שנמצא גבוה בתודעה הבינלאומית. מה עוד שהוא מגיע מפיותיהם של ראשי השב"כ, עם כל הילת המסתורין והעוצמה שלהם. עבור אלו שלא חוו היכרות אינטימית עם האירועים הללו, מדובר בסרט מאיר עיניים, חושפני ומרעיש. אבל עבור ישראלים מודעים פוליטית וחדשותית, שחלקם אף היו כאן בעת התרחשותם של האירועים המדוברים, הסרט לא מחדש המון, לפחות מבחינת מידע. אז מה הוא כן עושה?אנשים אמיתיים, דמויות שטוחות

בתור כתבת תחקיר, "שומרי הסף" עושה עבודה טובה, ולרוב מעמיקה. הוא מציג את האירועים בצורה מעניינת, גם אם לא מחשמלת, ומבצע מהלך חשוב בכך שהוא נותן פלטפורמה לראשי השב"כ להתבטא כך, בכנות ובאופן מרוכז. האפקט המשמעותי שלו הוא שהאנשים שהיו שם במהלך האירועים הללו הם שמדברים עליהם. ויותר מכך – הם שמבקרים את הפעולות שהם עצמם ביצעו. לפרקים הדבר יוצר אווירה של "יורים ובוכים", אבל לרוב ראשי השב"כ לא מפנים את האצבע המאשימה אל עצמם, אלא אל הדרג הפוליטי. בהתייחסות לאירועים שנתפשו לאורך השנים כהתנהלות בעייתית של השב"כ, הם מציירים את עצמם כגוף מבצע בלבד ומדגישים שאינם מקבלי ההחלטות, באופן שעשוי להצטייר כהתנערות מאחריות. כבמאי וכמראיין, מורה לרוב מאפשר להם להציג כך את הדברים, כפונקציה של התנהלות מדינית, כשהמסקנה המרכזית היא שלאורך כל העשורים האחרונים קבלת ההחלטות המדינית הייתה טקטית ולא אסטרטגית. לנושאים שהם באופן ברור יותר אחריותו של השב"כ עצמו, ההתייחסות בסרט מועטה ולא מספיק נוקבת. כך, אם באתם לשמוע את ראשי השב"כ חושפים או מגנים על מה שמתרחש בחדרי החקירות למשל, לא תצאו מסופקים.

אולי כפונקציה של היותו "תחקירי" יותר מקולנועי, "שומרי הסף" לא מעורר אפקט רגשי אצל הצופה. האירועים שנידונים בסרט הם בעלי כובד רגשי, כאלה שנצרבו בתודעה הלאומית. אבל על אף שהיו ממש שם, ראשי השב"כ דנים אודותיהם ומנתחים אותם במישור אינטלקטואלי, דבר שהופך את הסרט לחוויה שכלית ולא אמוציונלית. חלק משמעותי בהיעדר הרגש נובע מהיעדרן של דמויות. ראשי השב"כ הם מרואיינים. הם נותנים את דעתם, הם מתדיינים, אבל לרוב – לא יותר מזה. כצופים, אנחנו חשופים למחשבותיהם הקונקרטיות על האירועים, אבל לא יודעים עליהם דבר מלבד זה. זאת, להוציא את אברהם שלום, היחיד מבין השישה שנבנה לתפארת, תוך שימוש בהומור, כדמות מרובדת ומעניינת. אם עבודה כה טובה הייתה נעשית עם חמשת האחרים, היה מדובר בסרט שונה לחלוטין. אבל כפי שהדברים הינם, הדמויות הן כלים לדיון המוסרי והאינטלקטואלי שהסרט מייצר.היחיד שהוא דמות עגולה. ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום (צילום: אבנר שחף)

כשהבמאי נדחף לסרט של עצמו באשר לדיון המוסרי, אי אפשר להתעלם מכך של"שומרי הסף" יש אג'נדה ברורה. זה לא בהכרח דבר שלילי מיסודו, אלא שהסרט מתפוצץ לתוך עצמו מכמות ה"אמירה" שהוא מעביר. זו עמדה שרבים יזדהו איתה, ושהיא לא בלתי מעניינת, אבל הסרט מביע אותה בכל האלגנטיות והעדינות של אלת בייסבול שחובטת לך בעורף. האג'נדה עולה כמובן גם משאלותיו של מורה, אבל במידה רבה לא היה צורך אקוטי בהנכחתו כמראיין. אותה העמדה יכולה הייתה להשתמע מהסרט גם מבלי שנשמע את שאלותיו למרואיינים, אלא רק את תשובותיהם. הדבר בלט לשלילה בעיקר כיוון שנוכחותו בסרט היא ספורדית: הוא לא נמצא שם כל הזמן, רק מפציע לעיתים ובאופן לא עקבי (הרבה יותר בחלקו השני של הסרט). בעיני זו בעיית עריכה קשה, ולא היחידה ש"שומרי הסף" סובל ממנה.

גם בסיום הסרט לא מצאתי גאולה, ההפך הוא הנכון. כל בעיותיו של "שומרי הסף" מתנקזות לרגע אחד בסופו. מורה חותם את סרטו בציטוט נבואתו של ישעיהו ליבוביץ' על הרסנותו של הכיבוש. אלא שגם את זה הוא בוחר להעביר בפורמט של ראיון, ובסוף הציטוט הארוך שואל את יובל דיסקין מה דעתו על הדברים. דיסקין לא מגיב. ובכל זאת? מעודד אותו מורה. זה נכון, אני מסכים, עונה דיסקין ולא מוסיף. האם העולם היה צמא לתשובה הזו? זו הרי לא הוסיפה מידע או תובנות חדשות, והדבר שקול למראיין המשוחח עם עצמו, נחוש לומר לנו בכל מחיר את שהוא רוצה לומר. על אף השימוש במילותיו הנוקבות והמדוייקות של ליבוביץ', רגע הסיום הוא זה שבו הכל נעשה בוטה מדי, מפציר מדי. התקווה שבסיום הסרט מורה יחנה את הבולדוזר ויניח בצד לרגע את אלת הבייסבול התנפצה, ולכן אף פרס בו "שומרי הסף" יזכה לא ישכנע אותי שמדובר ביותר מסרט מרושל, הגם שעל נושא מעניין.» שומרי הסף - כל הפרטים ומועדי הקרנה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ