אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לא בתל אביב": אוונגארד כחול (שחור) לבן

סרט הביכורים של נוני גפן משליך בהתרסה את רוב מה שנורמטיבי בקולנוע ומפליג בהנאה אל מחוזות אבסורד שלא מאוד מוכרים כאן. שווה לפתוח עבורו את הראש בעיקר בשביל המוזיקה של עוזי רמירז והמשחק של רומי אבולעפיה ויערה פלציג

תגובות

אין שום דבר הגיוני בסרטו של נוני גפן, שנקרא לא בתל אביב. גם לא שום דבר רגיל. מרגע הצפייה הראשון מתחוור שמדובר בסרט לא שגרתי, שדורש כלים אחרים מאלו שבעזרתם אנחנו צופים בסרטים בדרך כלל. גפן, הבמאי/תסריטאי הצעיר והלא-מנוסה בתחום, הצליח בסרטו העצמאי והאוונגרדי לבנות עולם הרמטי שבו דבר לא הגיוני מלבד הרגש והאינטימיות.» לא בתל אביב - כל הפרטים

הסרט נפתח עם פיטוריו של מיכה (בגילומו של גפן) מעבודתו כמורה להיסטוריה בתיכון. בתגובה, המורה חוטף את אנה (יערה פלציג), אחת התלמידות שלו, באיומי אקדח, ולוכד אותה בדירתו. הפחד הראשוני שלה מתחלף בחיבה, קרבה ואפילו חמלה כלפי מיכה. אבל מיכה דוחה את כל אלו, בפחד מוקצן עד-כדי-מופרך מאינטימיות. הסיבה לחטיפה לא לגמרי ברורה, אבל נעשית קונקרטית יותר כשהוא דורש מאנה שתציג אותו בפני נוני (רומי אבולעפיה), מלצרית בפיצריה המקומית בה הוא מאוהב מרחוק מזה זמן רב.

נוני, המסוקרנת מהתנהגותו הביזארית של מיכה, מצטרפת אליו ואל אנה והשלושה פותחים בגרסה משונה למשולש אהבה. הם מבלים יחדיו מספר ימים בשינה, משחקי כדורסל, בריחה מקבוצת פסבדו-פמיניסטיות זועמות ובילוי בחברת עופר שכטר (בליהוק הגובל בגאונות של טל פרידמן). כל זאת תוך כדי התחמקות מהמשטרה שמחפשת אחר מיכה בעוון החטיפה של אנה והרצח של אמו (ענת עצמון), אותו הוא מבצע בדקות הראשונות של הסרט.

משולש לא קונבנציונאלי. "לא בתל אביב" - הטריילר:

מעבר לכך שהם שלושה ולא שניים, ההתקרבות הרומנטית/אינטימית של הגיבורים הופכת למשונה יותר מרגע לרגע. הפתיחות והרצון לקרבה מצד שתי הנשים מובילה את מיכה להשתבלל עוד יותר, ולהרים חומות של זעם וריחוק. הוא דוחה אותן וזקוק להן בו זמנית, ולפחות בתפישתה של אנה, הסתירה הזו הופכת את מיכה לחרב של אקסקליבר, זו שרק האדם האחד שמיועד לה יכול לשלוף מהסלע. אבל כשהיא מתחילה לראות את זה כתחרות, היא מיד מפסידה. נוני היא זו שמצליחה לחדור את הרתיעה של מיכה ממגע, מה שגורם לאנה לפרוש מהשלישייה.

כדי להצליח להנות מ"לא בתל אביב", יש צורך לקפוץ מעל כמה וכמה משוכות. המשחק המוקצן לפרקים, העלילה הלא רציפה והלא קוהרנטית שאינה מתקדמת לשום מקום מסויים, הדיאלוגים האבסורדיים והקושי להבין את המניעים של הדמויות – כל אלה הם מרכיבים שאנחנו לא רגילים לראות בקולנוע. כל אחד מהאלמנטים הללו בנפרד, והיינו עשויים להכתיר את "לא בתל אביב" כסרט שכשל. אבל השילוב של כולם יחד מצביע על כך שלפנינו סרט אחר. החוקים שונים, אם הם קיימים בכלל, וכדי לצפות בו כדאי להתנער מהתפישות הרגילות שלנו בנוגע לקולנוע. להגיע עם ראש נקי לחלוטין, לשכוח ממה שאנחנו כבר מכירים. וזו בעיני הגדולה של הסרט. כי למרות שאולי ראינו דברים דומים לו ב"באפלו 66" של וינסנט גאלו או בכמה מסרטיו של גודאר, מדובר בסרט ישראלי חריג מאוד, שאולי לא נראה כמותו עד כה. גם בפסטיבל הקולנוע של לוקרנו חשבו כך, כאשר בחרו לכבד את הסרט בפרס, וכך עשה גם פסטיבל קולנוע דרום.

ולכן, ברגעים רבים (ואולי אפילו ברובם של הרגעים) בסרט מצאתי את עצמי תוהה "מה לעזאזל?". אבל בניגוד לסרטים אחרים שמעוררים את התחושה הזו, כאן הייתה לה אוריינטציה חיובית. כזו שבכוחה לגרום לנו לפעור את העיניים והאזניים ולרצות לראות עוד מזה. סיטואציות כמו הביקור של מיכה ואנה בבית אמה ותגובתה של האם לחטיפתה - "טוב, שטויות. תכנסו, יש לי פה כמה חברות", היו אבסורדיות בצורה נפלאה. מחוזות האבסורד הקיצוניים שאליהם הגיע הסרט רק חיזקו את הסצנות העדינות והאנושיות שנוכחות בו. וכך, האריזה היא אמנם משונה ולא נתפשת כמעט, אבל הרגש שנוצר בתוכה הוא אמיתי. הסרט חייב הרבה מכך למשחק הנהדר של אבולעפיה שיחד עם המבטים המשעשעים ומלאי ההבעה של פלציג יוצרים דינמיקה שמאפשרת להתגבר על הרגעים המוקצנים והמופרכים יותר של הדמויות.השלישיה שעושה את הסרט - יערה פלציג, נוני גפן ורומי אבולעפיה (צילום: יח"צ)

נוסף על אלו, פס הקול של הסרט, עליו אמון המוסיקאי המוכשר עוזי רמירז, הוא אחד המרכיבים הייחודיים והמעניינים ביותר בו, וגם אחד המהותיים שבהם. מדובר בפסקול משוגע ושובב, כזה שמתלוצץ עם הצופה, תוך שהוא מצליח גם לרגש ולהפעים. בסצנות מסויימות המוסיקה היא כמעט דמות נוספת - כך, כשמיכה לא מסוגל להתמודד עם ההמולה וצועק "כולם שקט!" גם המוסיקה משתתקת. צילום השחור-לבן היפה של זיו ברקוביץ' שומר אף הוא על רמה גבוהה ואחידה לאורכו של הסרט, ומרומם אותו במקומות בהם הוא עלול היה ליפול.

אבל קשה להתעלם מהנקודה שבה "לא בתל אביב" מאבד מעט מחינו. בניגוד לדמותו המורכבת והאניגמטית של מיכה, הנשים בסרט הן לא ממש בני אדם, אלא בעיקר ממלאות תפקיד בחייו של הגבר הכה-רגיש ומתוסבך, שזקוק למישהי שתוציא אותו מקליפתו ותשנה את חייו. הוא משליך עליהן את הנוירוזות והפחדים שלו והסרט מאפשר להן להיות לוח חלק ופונקציונאלי לצורך העניין. יש בזה משהו נרקיסיסטי (וודאי הבחנתם בכך שמושא אהבתו של הגיבור קיבלה את שמו של הבמאי) שלא נובע רק מהדמות, אלא מהסרט עצמו. ונרקיסיזם, אתם יודעים, זה לא מנומס, ובוודאי שלא חינני.

"לא בתל אביב" הוא לא סרט מושלם ואין ספק שהוא לא חף מפגמים, אבל עצם קיומו של סרט כה ייחודי הוא עניין משמח מאוד, שגם מעורר את התקווה לקולנוע ישראלי חדש ואחר. העובדה שהוא נעשה במימון עצמאי והצטלם במשך 11 ימים עם תקציב של זוג מברשות שיניים, מוכיחה עד כמה הדבר אפשרי. אם תצליחו להשהות את אי האמון ולעכל אותו, תוכלו להנות מרגש מלא כנות, בתוך תפישה שונה של חיבור בין בני אדם.» לא בתל אביב - מועדי הקרנה

*#