"פרנסס הא": קבוצת תמיכה לדור האבוד

למרות שגיבוריו סובלים ממחלת ההיפסטריות, סרטם הקסום של נח באומבך וגרטה גרוויג רלוונטי לכל צעיר שחי בעיר מרכזית (נגיד תל אביב) ולא מסתדר עם כסף, דירה, עיסוקים ואהבה. בקיצור, לכו לראות אותו ותרגישו קצת יותר טוב

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

את כל מה שאני יודע על החיים למדתי מסרטים. בניגוד לחיים, סרטים יכולים להיות הוגנים, לקיים הבטחות, ולמלא בתקווה שמרגישה אמיתית יותר מהמציאות עצמה. כזו שבאמת נותנת משמעות. ולפעמים סרטים פוגשים אותך בנקודה בחיים שבה הם אומרים משהו מהותי, מנחם. למשל - שהחיים זה לא בסדר. וזה בסדר, אפילו בסדר גמור. התחושה המרגיעה הזו שהכל לא בסדר, ושזהו המצב הנכון של הדברים, מגיעה בדרך כלל אחרי או תוך כדי צפייה בסרטים נדירים באמת. כאלה שהופכים לסרטי השנה של צופה קולנוע אדוק. "פרנסס הא", סרטם החדש של הבמאי - תסריטאי נח באומבך והשחקנית - תסריטאית גרטה גרוויג, שייך לקטגוריה זו.

» פרנסס הא - כל הפרטים ומועדי הקרנות

גרוויג מגלמת את פרנסס, צעירה ניו יורקית שאפשר לומר שהחיים די חייכו אליה בסך הכל, למרות שהיא לא רואה את זה ככה. פרנסס מתגוררת בדירה מעודכנת עם חברת הנפש שלה, סופי (מיקי סאמנר), יש לה חבר שאוהב אותה מספיק בשביל להציע לה לגור איתו, והיא ממש על סף הפריצה המיוחלת בקבוצת מחול בה היא עובדת ואליה היא רוצה להשתייך כרקדנית מקצועית. כאמור, הכל בסדר למראית עין. אבל פרנסס לא באמת רוצה לגור עם החבר שלה, או אפילו להיות איתו. והבחירה הזו שהיא עושה בתחילת הסרט ממוטטת את מגדל הקלפים שהוא חייה. סופי מודיעה לה שהיא דווקא כן עוברת לגור במקום אחר, השקר העצמי על התקדמות בקריירה מתחיל להתפוגג, ובאופן כללי – החיים ממש לא בסדר. נטולת ההבנה שזהו המצב הטבעי של הדברים, אולי כי היא לא צופה במספיק סרטים, פרנסס מתחילה לנסות לתקן.

הדבר הראשון שמתבקש לציין לגבי הסרט הזה, היא השלמות שלו יחסית לגודלו. בסך הכל 86 דקות, דמות ראשית אחת ועלילה לינארית שמתקדמת לאט – אבל הכל נכון ועשוי בשיא הפאר של הפשטות. יצירת מופת מינימליסטית וקומפקטית, אם תרצו. מתבקש גם לומר על הסרט שהוא "קולו של דור" (אגב, בניגוד למה שלנה דנהם מנסה למכור, שנות ה-90 נגמרו ואפשר להפסיק להשתמש בביטוי המטופש הזה). אבל האמת היא שהוא הרבה יותר מזה. זהו סרט מגדיר דור, ויוצר לדור הזה קבוצת תמיכה. דור שלחברה הרבה יותר נוח לקרוא לו "הדור האבוד" מאשר אשכרה להסתכל לו בעיניים ולשאול איפה כואב ואיך אפשר לעזור. “פרנסס הא" אמנם עוסק בחייה של צעירה ניו יורקית, בני ובנות גילה הסובבים אותה וסובלים מאותה מחלה חשוכת מרפא שנקראת "היפסטריות" - אבל הוא רלוונטי לכל צעיר וצעירה בכל עיר גדולה ומערבית. כאלה שלא מסתדרים עם כסף, שמטרטרים בין דירות שכורות לעבודות שלא מתאימות לכישורים שלהם, שרוצים לעשות משהו שהם באמת אוהבים - והרבה פעמים זה אומר אמנות. וכשאני אומר סרט רלוונטי אני מתכוון לצפיית חובה.

היפסטרים מחפשים משמעות. פרננס הא - טריילר:

הטופ של האינדי

"פרנסס הא" גם יכול לשמש כקלטת הדרכה להורים של אותו דור, הורים שמסרבים לראות קשר בין חינוך ילדיהם למה שהילדים האלו גדלו להיות ובמקום מאשימים את החברה - כי זה נחמד להאשים מילים גדולות בצרות קטנות. לכו לסרט וקחו את ההורים אתכם, כדי שיבינו על מה אתם מדברים, איך אתם מרגישים, ושזה לא רק אתם שנמצאים שם. כבונוס, "פרנסס הא" אפילו מגיע עם הלוק השחור-לבן של סרטי הסברה. רק שהאמירה הזאת עושה עוול לצילום הנפלא שלו.

באומבך וצלמו סם לוי מצטרפים לגל עכשווי של קולנוענים אמריקאיים שבחורים לוותר על צילום צבעוני (ג'וס ווידון ב"מהומה רבה על לא דבר" ואלכסנדר פיין ב"נברסקה", שיגיע למסכינו בקרוב). כשנשאל על כך, באומבך השיב שביקש לייצר תחושת נוסטלגיה מיידית, וגם להפשיט את הסרט עד עצמותיו. כדאי להזכיר בהקשר הזה גם את החיבה של היוצר לגל החדש הצרפתי, שבאה לידי ביטוי בסרטיו הקודמים ("חיים בין השורות", "מרגו בחתונה"), וב"פרנסס הא" זה מגיעה לפסגה חדשה. לא רק שהדמויות בסרט צופות בסרטים צרפתים מכוננים ("400 המלקות" של טריפו), או שקטעים מוזיקליים מסרטים נחשבים אחרים מתנגנים ברקע ("הבוז" של גודאר) – גם השפה המדוברת בסרט נסמכת לחלוטין על בניית דיאלוגים ודמויות בסגנון הצרפתי הקלאסי. וכאן באומבך עושה סיבוב שלם ושב לנישה הקולנועית שחצב לעצמו, עם סרט שנשען על כתיבה ומשחק עילאיים שיוצרים דמות חד פעמית.

הקרדיט מתחלק לפחות שווה בשווה עם גרוויג, שלא רק הייתה שותפה לכתיבה אלא נמצאת בכל סצנה בסרט. כסרט-דמות מובהק, "פרנסס הא" מעמיד במרכזו גיבורה מאוד לא מובנת מאליה. כל מה שתגידו עליה יהיה נכון, בין אם זה "היא הבחורה המעצבנת ביקום" או "אי אפשר שלא להתאהב בה". גרוויג שיתפה פעולה לראשונה עם באומבך כדמות משנית בסרטו הקודם, "גרינברג", שהפך אותם לשותפים לא רק ליצירה אלא גם לחיים. גרוויג צמחה מתוך תעשיית ה"מאמבלקור", תנועה קולנועית אמריקאית עצמאית מאוד. כאן היא משכללת את יכולותיה והופעותיה הקודמות, עד לטופ של סצנת האינדי האמריקאי. כיוון שמדובר בסרט שהוא הדמות, ישנו הסבר נוסף לשחור-לבן - אלה שני הצבעים בהם פרנסס רואה את העולם, כניגודים המתקיימים יחדיו.

בגוף אני מבינה

מערכת היחסים בין פרנסס וגופה, אם לבחור דוגמה אחת למורכבות של הסרט הפשוט הזה, מדגימה היטב את הנקודה. מצד אחד, פרנסס היא רקדנית, שמביעה את עצמה דרך גופה. כשהיא שמחה, היא לא יכולה שלא לפצוח בריקוד ספונטני ברחוב (ולהתכתב עם סרט צרפתי אחר, "זה אצלה בדם"). כשהיא מוטרדת, זה ניכר במחוות שלה, מה שהופך אותה לשקופה לסביבתה. אבל בין פרנסס לגופה יש גם נתק. היא מעידה על עצמה שאינה יודעת להסביר את פציעותיה, התקשורת המינית שלה עם בני זוגה לוקה בחסר, ויש סתירות רבות בין מה שהיא יודעת שצריך להיעשות לבין מעשיה. למשל, היא אומרת שאסור לה להשמין, אבל הינה זללנית לא קטנה. היא רצה כמו ילדה קטנה, בשחרור ממוסכמות ומכל הלב. אבל כשהיא נדרשת לשים לב לעצמה, פתאום הכל מתקשח ומתכווץ.

קחו את ההורים אתכם. גרטה גרוויג ב"פרנסס הא" (צילום: מתוך הסרט)

היה מתבקש, מתבקש מדי, להציג לנו יותר מגופה של פרנסס, כפי שסרטים רבים נוטים לעשות. אבל לא רק שהיא שומרת על כל הבגדים עליה לאורך כל הסרט, אלא שאפילו סצנת אמבט מרגיעה (המופרת על ידי אמה בשאלה הדו משמעית "?How much longer") מצולמת בקלוז-אפ על פניה. לעומת זאת, עירום גברי חלקי דווקא יש בסרט (באדיבות אדם דרייבר מ"גירלז"). כמובן שגופה של פרנסס הוא רק אמצעי התחבורה של נפשה הקוטבית לא פחות. היא חושבת על כל דבר יותר מדי, אבל נוטה לשתף במחשבות אלה מבלי לחשוב על ההשלכות של דבריה - מה שגורם לבנג'י (מייקל זיגן), שותפה הזמני לדירה, להגדיר אותה כבלתי כשירה לדייטים. בקיצור, קשה להפסיק לחשוב על הסרט הזה, אבל יש לו גם שורה תחתונה, שאיתה כדאי לסיים איתה.

"פרנסס הא" הוא לא הסרט הראשון השנה שמלטף את הראש של צופיו ואומר להם שלא רק שזה סבבה להיות כישלון על פי החברה בה אנחנו חיים, אלא שזו זכותם המלאה. והפתרון של הסרט למצבה של הגיבורה הוא גם מתבקש וגם די פלאי, עם אחת מסצנות הסיום האלה שעובדות גם עלילתית וגם סימבולית. בטח ובטח בסרט המתאר עולם שבו הדמויות מוגדרות על סמך מקום המגורים שלהן (שימו לב לאזכורי כתובות המגורים שמציפים את המסך). לכן, אין שם לתחושה החדשה איתה יוצאים הצופים שבחרו להתמסר לסרט. או שאולי פשוט ככה מרגיש ה"הכל בסדר" הזה שכולם תמיד מדברים עליו.

פרנסס הא - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ