שש פעמים: כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

סיכוי טוב ש"שש פעמים" יגרום לכם להריץ בראש התנסויות מיניות שחוויתם, במחשבה מה באמת רציתן כשאמרתן שאתן רוצות, ואיפה עובר הגבול בין רצון למניפולציה להטרדה. הפעם, ממש אי אפשר להגיד "אבל זה רק סרט"

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

אומרים על "שש פעמים", שהגיע לבתי הקולנוע בתזמון מושלם - בדיוק בזמן כדי לחשוף את הצד השני של איזו פרשה שכולם מדברים עליה, ושעוד שבועיים תישכח. אבל סרטם של יונתן גורפינקל ורונה סגל גדול יותר מסערה רגעית, והוא כאן כדי להישאר, ממש כשם שמפתה לשייך אותו לגל של יוצרים צעירים הזועקים בסרטיהם את מצוקות החברה (הסרט הזה היה יכול בקלות להיקרא ״הנוער״). אבל העובדה שהנושא העיקרי בו הוא מטפל עלה לכותרות לאחרונה הייתה יכולה להיות נכונה גם לתקופה בה הוקרן לראשונה, בפסטיבל חיפה 2012, או ללפני חצי שנה, אז התמודד על פרסי האופיר. כי התופעה של בני נוער משועממים המתדרדרים להתנהגות פושעת או לא מוסרית היא לגמרי שגרתית בישראל. הטרדה מינית, תקיפה מינית, ואפילו אונס, הן מילים שחוזרות על עצמן בחדשות ובשיח הציבורי מדי יום. ולא רק המילים, אלא גם המעשים שהן מייצגות הן חלק מחייהן של נשים רבות, יש שיגידו של הנשים כולן. למרות הנושא הטעון שבבסיסו, ההישג של "שש פעמים" הזה הוא קודם כל קולנועי. מה שהיה יכול להיות כתב אישום דידקטי ושכלתני נגד חברה שלמה, או מגדר שלם, הופך בסרט הזה לחוויה סוחפת וכואבת בכל הגוף והנפש.

שש פעמים - מועדי הקרנות

העלילה עוקבת אחר צעירה הרצלינאית, או יותר נכון פיתוחניקית, בשם גילי (סיון לוי בהופעת על). באמצעות שישה מפגשים שלה עם בני גילה, אנו מקבלים הצצה לעולמה הרגשי הסוער ומלא הבלבולים ובעיקר לעולם המקיף אותה, בו חיים בני ובנות נוער שכסף אינה בעיה עבורם אבל זמן פנוי לחיפוש ריגושים יש להם בשפע. התנסויות מיניות עם גילי הן הפתרון לשעמום שהוא חייהם של שלושה מהם – עמרי (אביתר מור), תומר (רועי ניק) ושבת (ניב זילברברג). אבל מה שמתחיל כמו השתובבות נעורים, הופך במהלך הסרט ליותר ויותר אפל. מהר מאוד, מהר מדי אפילו, זה מגיע למקומות שמגרדים את החוק והמוסר מהצד הלא נכון.

כואב בגוף ובנפש. "שש פעמים" - טריילר:

מלכוד הרצליה

באופן יפה ונדיר, השיח סביב הסרט הזה מתאר אותו כסרטם של הבמאי והתסריטאית, ולא רק כשייך לזה שחתום על הבימוי כפי שנהוג בדרך כלל. למיטב הבנתי, השניים נכנעו לחלוקה המלאכותית רק בסיום, למרות שהיצירה כולה היא פרי עמל משותף. לצורך הדיון אמשיך בחלוקה המסורתית, ואומר שהתסריט של רונה סגל הוא לא רק מלאכת מחשבת של כתיבה, אלא בעיקר שובר כמה חוקים בסיסיים באופן שהיה אמור להכשיל אותו, אבל הופך לייחוד שלו. "שש פעמים" מוותר על המבנה הקלאסי של שלוש מערכות, ונותן לצופיו ללמוד על הדמויות והתהליך שהן עוברות בעזרת שישה סגמנטים, המופרדים זה מזה בגסות יחסית. כל אחד מהם עובד ועומד בפני עצמו, אבל יחד הם מהווים שלם שהופך לחזק יותר בזכות האפקט המצטבר של הדרמה. בפעם הראשונה שבה גילי הולכת "לחפש חיבה בכל המקומות הלא נכונים", זה מכמיר לב. בפעם הבאה זה מעורר כעס במקום אמפתיה כלפי הגיבורה, בזו שאחריה שוב הבנה לתחושת האבדון שבה היא חיה וכך הלאה. מה גם שתגובת הנערים אליה הולכת ונעשית חריפה ואלימה יותר, רכושנית יותר, ופוגעת הרבה יותר. אבל גילי ממשיכה, לכודה.

עוד בגזרת התסריט, שווה לציין כי מדובר באחת מעבודות הכתיבה המדויקות והטבעיות, עד כדי תחושת חוסר מאמץ בכל הקשור לדיאלוגים. כל הדמויות בסרט מדברות עברית-ישראלית שכולנו מכירים מבני נוער, וסגל כתבה כל גמגום וכל "אה..." שיוצא להן מהפה. האמינות של הדיאלוגים, לא דבר מובן מאליו בסרט ישראלי, תורמת לתחושה ההולכת ומצטברת במהלך הצפייה כי אנו חוזים בפיסת מציאות. בשחזור מצולם של אסון שהיה, בשגרת חיים של נערים ונערות רבים מספור, ממש עכשיו ברגעים אלה. לכך תורמים גם הצילום הריאליסטי עד כדי יציאה מפוקוס של שרק דה מאיו, התוחב את מצלמתו המוחזקת ביד למקומות לא נעימים, והעריכה של אריק להב לייבוביץ' שמעלה ומורידה את הקצב בדיוק ברגעים הנכונים. 

לגבי הבמאי, יונתן גורפינקל (בנו של הצלם האגדי עוד בחייו דוד גורנפינקל, שזהו לו פיצ'ר ראשון), ההישג העיקרי שלו הוא משהו שרוב הבמאים בארץ מפחדים ממנו – להרפות כשצריך, ללחוץ כשרצוי. יש רגעים שלמים בסרט בהם הבמאי כאילו זז הצידה וסמך על הצוות שלו, שגמל לו מיידית בקולנוע שמרגיש כל כך אמיתי עד כי המחנק ואי הנעימות מזנקים מהמסך אל הצופה. מאידך, טאצ'ים קטנים של קולנוען גדול ניכרים כמעט בכל עת ובכל מישור, החל מהעברת התסריט הכתוב למילים הנאמרות על ידי השחקנים ועד לבחירות אמנותיות אחרות. וההופעות שחילץ גורפינקל משחקניו ושחקניתו פשוט עושות את הסרט הזה.

Girl Like Me - שיר הנושא של הסרט:

להרגיש כמו אנס

מבחינת משחק אין ספק שזהו הסרט של סיון לוי, שלא לומר תפקיד חייה. כלומר, עד כה. אני בטוח שהיא עוד תתעלה עליו בעתיד. יחד עם יוצרי הסרט, ובסיוע עיצוב תלבושות יצירתי של אדם קלדרון, לוי בוראת דמות נשית שהיא הרבה מעבר לקורבן ארכיטיפי. אי אפשר שלא להזדהות עם המצוקה שלה, ממש כשם שבלתי אפשרי להבין או להצדיק את הדרכים בהן היא פועלת. זאת משום שמבחינתה של גילי, היא בשליטה מוחלטת במצב, ואם לא – היא משקרת לעצמה שכן. האשליה העצמית שלה כל כך משכנעת, שלעיתים התבלבלתי בעצמי בנוגע לעמדות הכוח שמציג ״שש פעמים״. במיוחד בסצנה האהובה עליי מתוכו, של שיחת הבנות היחידה בסרט, המייצרת הפוגה משנת תודעה מכל מה שנבנה בו עד לשלב הזה. האם מדובר בנערה מנצלת או מנוצלת? לוי מחליפה בלהטטונות בין מצב של חוסר אונים לשליטה מוחלטת, הופכת משה תמים לזאבה פתיינית. הסרט, מצידו, נותן לדמות הראשית ליהנות, או יותר נכון לסבול, מהספק, ושולח את צופיו הביתה להתווכח בדיוק על זה.

מול הגיבורה ניצבים שלושה גברים צעירים. גם הם משוחקים מצוין, כל אחד בדרכו, ומספקים שלושה איומים, אבל גם אופציות להזדהות עבור הצופה הזכר. בסיום, עליו לבחור האם הוא המניאק, זה שלא רוצה להלשין על חברו הפושע (לא פחות גרוע), או הנגרר - החקיין שרוצה להיות מניאק כי זה מה שכדאי להיות בחברה בה הוא חי, למרות שהוא דווקא ילד טוב מטבעו (עוד יותר גרוע). לגבר הצופה בסרט, בתקווה שיש לו מצפון ואין בו את הרצון לנער מעליו האשמות אלא דווקא לפקפק באופן בריא באורח חייו, כמעט ואין ברירה אלא להרגיש בסופו כמו אנס. או לפחות להרהר באפשרות שגם הוא אולי הפעיל בעברו מניפולציה רגשית לא הוגנת על מישהי.

זוהי רק אחת מהמחשבות המטרידות שהסרט מוביל אליהן, יחד עם התשובות שהוא מספק לשאלות בסגנון "איפה ההורים?" (חפשו אותם, הם דווקא שם) או "מה יהיה עם הדור הזה?" (שימו לב לדור הבא, שמוצג גם הוא בסרט). תהיות אלה יכולות להוביל למסקנות או לשאלות נוספות. למשל, האם יתכן והבעיה של ריבוי מקרי אונס לא קשורה לבחורות שמתעקשות על התנהגות פלרטטנית ולבוש פרובוקטיבי, אלא לאנסים עצמם? יכול להיות שהחינוך שנדרש הוא לא איך לא להיאנס, אלא איך לחנך למניעת מצב של כפיית מין על האחר או האחרת? בחברה נורמלית, זאת הייתה שאלה רטורית. בחברה של "שש פעמים", זוהי שאלה נוקבת. אבל אל תטעו – העולם של "שש פעמים" הוא העולם שלנו. כי הפעם, אין שום אפשרות פשוט ללכת הביתה ולהגיד "טוב, זה רק סרט".

שש פעמים - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ