פנתר לבן: אגרוף בבטן של הקהל הישראלי

אחרי אינספור סרטים ישראלים שקורצים לפסטיבלים מנופחים, "פנתר לבן" מתקשר עם הקהל בגובה העיניים, שלא לומר מטיח לו את כל הג'יפה בפרצוף. ויש בו גם את זאב רווח, שהופך את הכל ליותר טוב

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

בשנים האחרונות מדברים הרבה על נתק בין הקולנוע הישראלי לקהל הישראלי. פתאום שניים-שלושה להיטים מקומיים בשנה מספיקים לצופים המקומיים, למרות שמספר הסרטים הישראלים המוקרנים במהלך שנה נתונה גדול  10 או 15. נטען כי הסיבות לכך קשורות להיותם של הסרטים הישראלים החדשים מכווני קהל חו"ל, בעיקר פסטיבלי קולנוע מנופחים. אבל איפה הסרטים הישראלים שמתקשרים עם הקהל הישראלי בשפה שהוא מבין ובגובה העיניים, בלי לנסות להחביא או להתבייש בזה? הנה אחד.

"פנתר לבן", סרטו של דני רייספלד, מגיע לבתי הקולנוע אחרי ששוגר בהצלחה לפסטיבל קולנוע דרום בראשית הקיץ, המשיך משם לפסטיבל ירושלים והגיע עד למועמדות לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב של השנה (דרך מסלול הפרינג'). עכשיו הוא יוצא לקרב האחרון והחשוב מכל – הקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. נראה אתכם נשארים בבית, ונראה אתכם נותרים אדישים מול העוצמה והתשוקה של סרט ישראלי שנעשה מהמקום הכי נכון שיש - הרצון לבדר.

» פנתר לבן - כל הפרטים ומועדי הקרנות»  "הגזענות כלפי אשכנזים מותרת ולגיטימית"הסרט מתמקד בבן העלייה הרוסית בשם סשה (תגלית ושמה יבגני אורלוב), המתגורר בטבריה יחד עם אימו החולה (נטשה מנור) ואחיו העבריין (הראפר "וולקן”). תקרית קרימינלית מובילה את סשה להיתקל בשוטר דוד אוחנה (זאב רווח האגדי), שהוא במקרה גם מתאגרף אגדי בעברו שמזהה את כישרון האגרוף של סשה ומתחיל לאמן אותו. כמובן שלאדון אוחנה יש בת נאה, יסמין שמה (מיטל גל המקסימה), שיתכן ושמה עין על אלכס. בדרך כלל בשלב הזה בתקציר, ייכתב כי הגיבור נקרע בין זהותו הרוסית ונאמנותו לאחיו ולכנופיה, לבין הרצון להשתייך ולהיות מאומץ תחת הישראליות בכלל ודמות האב שחסרה לו בפרט. ב"פנתר לבן" הכל אולי מוכר לעייפה, אבל תוסס מרוב ויטאליות. גיבור הסרט לא סתם נקרע, הוא אשכרה נתלש, מושחת ונשסע לא לשניים אלא לאלף חתיכות מדממות, בגלל כל האנשים בחייו שנלחמים על תשומת ליבו וזמנו.

מי שמתאגרף לא מפחד. "פנתר לבן" - טריילר:

זהו סוד ההצלחה של הסרט – הפשטות והיעדר היומרנות שדי בהן כדי לגעת בכל קהל. בי הסרט הזה הותיר פצע של ממש, ופעל עליי רגשית מאוד חזק דווקא בזכות השימוש הגורף שלו בקלישאות ז'אנר סרטי האגרוף, ואולי גם בקלישאות בכלל. זה מה שהופך את "פנתר לבן" לסרט אמיץ, שלא רק שיש לו לב ענק אלא שהוא לובש אותו על שרוולו, כמאמר הפתגם. מבחינה קולנועית זה אומר המון חספוס, ישירות וקשיחות דוקרנית שלא נראו בסרט ישראלי מאז "וסרמיל". אגב, גם אותו צילם רם שוויקי, הצלם הכי דינמי ואקספרסיבי שעובד היום בארץ. עבודת הצילום שלו פשוט סוחפת פנימה באגרסיביות, ומייצרת טבריה שהיא גם מאוד פוטוגנית וקולנועית וגם לגמרי קיימת במציאות. הוסיפו לכך את המשחק הנהדר של כל המעורבים בעשייה, לא מעט בזכות זאב רווח, שפשוט הופך את כל מי שסביבו לטוב יותר, ואת התסריט המתבקש והלא מתחכם של רייספלד, ותקבלו חווית צפייה שכיף להריע לה.

ניחוחות של חגיגה בסנוקר

כדי לשאוב את מירב ההנאה מ"פנתר לבן", אין ברירה אלא לסלוח לו על פאקים טכניים קלים, שכמעט ומרגישים כמו חלק מהסגנון. לקבל את הסרט על כל פגמיו אומר גם ליהנות מכך שתדעו כמעט בכל רגע נתון לאן מוביל הסיפור, ולפעמים יש בידיעה שכזאת משהו מנחם. או לעשות מה שהמוזיקה מבקשת מכם, באופן שקצת מזכיר נקישה על הכתף. והסיבה שכדאי למחול על מעט הצדדים השליליים במקרה של “פנתר”, היא שמימד של תחכום לא נעדר מן הסרט - הוא פשוט ברקע, משתדל שלא להשתלט על העלילה כפי שנהוג בסרטים ישראלים עכשוויים. הסרט משתמש היטב בבנאליות המובנית שלו ובשבלוניות של הז'אנרים בתוכם הוא פועל, כדי לקחת את אותה ישירות שמאפיינת את העשייה שלו גם לשלב האמירה.

פנתר שחור, פנתר לבן. זאב רווח ויבגני אורלוב (צילום: קרן יונה)

בכל הנוגע למסרים שלו, "פנתר" שב ודוגל בפילוסופיית הטחת כל הדברים שלא נעים להגיד ישר בפרצוף. או בשפת הקלישאות - שיטת האגרוף בבטן. בעיקר בכל הקשור לגזענות גלויה וסמויה בישראל, שמצטיירת בסרט כמדינה בה מעמדות חברתיים נקבעים על פי מאפיינים עדתיים שאין לשנותם, כאילו היה מדובר בקאסטות הודיות. הדרך היחידה לטפס בסולם החברתי היא לחכות מספיק זמן כדי שיקום (או ייפול) מגזר יותר דפוק מזה שאליו אתה משתייך, ואז תוכל להתנשא מעליו. כך נאמר מפורשות בסצנה של העברת לפיד הקיפוח מזאב רווח, המגלם בסרט פנתר שחור לשעבר, אל הפנתר הלבן - אורלוב הצעיר ממוצא רוסי, הנדפק החדש של החברה הישראלית. זה שילמד לבחון ולהכיר את הגבולות ואת מקומו גם אצל המנטור החדש שלו.

בסצנה יפה נוספת מתבצע עוד טקס "צבריות", שהוא גם מחווה לסצנת הקציצה המיתולוגית של רווח מ"חגיגה בסנוקר". בכלל, הסרט מתכתב עם ז'אנר הבורקס לא רק ברמת הליהוק, אלא לעיתים גם בנרטיב. במקביל, מדהים לראות עד כמה כל הקלישאות של סרטי אגרוף נוסח "רוקי" מתקפלות בניחותא אל תוך הקלישאות של ההוויה הישראלית, או לפחות מתערבבות בהן היטב. הרובד הנוסף הזה הופך את "פנתר לבן" לא רק לסרט אגרוף ישראלי מעולה, אלא פשוט לסרט מעולה בכל החזיתות. סרט שלא רק נוצר מתוך הקישקעס של הבמאי והצוות שלו, אלא גם זוכר למי הוא מיועד - לצופים המרכיבים את החברה שמצויה בתוך כל הכאב הזה. סרט ישראלי לקהל הישראלי.

פנתר לבן - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ