שרקייה: סוכריה ובתוכה פצצה מתקתקת

יותר מדי זמן אחרי שזכה בפסטיבל ירושלים, סרטו של עמי לבנה סוף סוף יוצא להקרנות. עכשיו רק נשאר לקוות שהקהל ילך לראות את הסרט הצלול והמרגש הזה, שמצליח לפרק את המוקש הכי מסוכן בקולנוע הישראלי

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

לפני כשנתיים הוא הוצג בפסטיבל הקולנוע של ברלין. לפני כשנה וחצי עשה זאת בפסטיבל ירושלים, משם חזר עם פרס הסרט הטוב ביותר, פרס הצילום ופרס העריכה. ובכל זאת, רק עכשיו מגיע "שרקייה" להקרנות מסחריות בפני הקהל הרחב. וגם זה בהפצה מצומצמת. שני נתונים אלה, הדחייה בהפצה וגודלה כשכבר התגשמה, מונעים מלהתחיל את הדיבור על הסרט המצויין הזה בטון חיובי. זה פשוט לא ייתכן שסרט נכנס למקפיא למשך למעלה משנה מאז עלה לכותרת לראשונה, ואז מופשר ומוגש לציבור. האנרגיות שהיו יכולות לעטוף את הפצתו התפוגגו מזמן, וכעת מבקרים שרצו להעלות אותו על נס יצטרכו לאמץ את שרירי הזיכרון ולהיאבק גם בתקופה שהשתנתה. אז עד כאן קיטורים ומנקודה זו ואילך רק דברי שבח על ההישג האדיר של הבמאי עמי ליבנה וצוותו, ביצירת סרט שמפרק בהצלחה את המוקש המורכב מכל בקולנוע הישראלי – ז'אנר הסרט הפוליטי.

שרקייה - כל הפרטים ומועדי הקרנות

מפתה להכניס את "שרקייה" תחת הכותרת של מאבק הבדואים בנגב בממשל הישראלי ההורס את בתיהם, בגלל עלילתו. גיבור הסרט הוא גבר בשם קאמל (עדנן אבו ואדי), המתפרנס כמאבטח בתחנה המרכזית בבאר שבע. מדי יום הוא גומע ברגליו מרחקים בלתי סבירים, צועד מביתו שבאמצע שום מקום (בין באר שבע לדימונה), לעבודה וחזרה. בבית, או יותר נכון בצריף הפח לו הוא קורא בית, מחכים אחיו חאלד (עדנן אבו מוחרב), ואשת האח (מייסה עבד אל-הדי). וגם צו הריסה. קאמל מחליט לגשת ולדבר עם הרשויות שאחראיות לצו, בעוד אחיו מציע גישה כוחנית יותר. כך יוצא הגיבור לעוד מערכה במאבק הנצחי של האדם הקטן מול המנגנון הבירוקרטי האטום, שיוביל אותו לבצע מעשים שלא העלה בדעתו כדי לשמור על הבית.

החיים, סיפור הסלמה

הסרט הזה משול לסוכריה על מקל שבליבה פצצה מתקתקת. לא זאת בלבד שיש לפתוח את העטיפה בזהירות, אלא שכל ניסיון התענגות על הממתק הקולנועי הזה הוא בבחינת סכנה. תנועה אחת לא נכונה, והכל הולך לעזאזל. כאן נכנסים לזירה יוצרי הסרט, וכמו יחידת חבלנים מיומנת חותכים את החוטים הנכונים. “שרקייה" כל כך רגיש ואנושי וכה אוניברסלי בבסיס הסיפור שלו, עד כי המשמעויות הפוליטיות, או מחשבותיכם על מצב הבדואים בנגב בתור אזרחי ישראל בעלי דעה פוליטית, נותרות בגדר מטען מפורק. ובתור מי שסולד עד כדי היאטמות מסרטים בעלי גוון פוליטי במהותם (ע"ע "בית לחם"), נותרתי מוקסם ונפעם מ"שרקייה".

תנועה אחת לא נכונה, והכל הולך לעזעזל. "שרקייה" - טריילר:

החלטה חכמה ראשונה שמסייעת להוביל את הסרט בנתיב בטוח הוא הליהוק של עדנן אבו ואדי לתפקיד הראשי של דמות קולנועית רגישה מעין כמוה. סליחה מראש על השדה הסמנטי, אבל הוא פשוט כובש. בשקט שלו, בנועם, בשפת הגוף הצנועה אך לא כנועה, וכמובן בפעולות ובהחלטות שכתב לו התסריטאי גיא עפרן, במשותף עם הבמאי. קאמל מוצב תמיד בקונפליקטים קטנים אך בלתי אפשריים – הוא עובד במקום המשנע אנשים לכל פינה באיזור, אבל אוטובוס עד הבית אין לו. המשכורת שמחזיקה את משפחתו בחיים מגיעה מעבודתו בתחנה המרכזית כשומר, אבל אם לא יתפקד כשומר על ביתו ייתכן ולא יהיה לו בית. וכן הלאה, בהסלמה מתמדת.

ארטהואוס צלול ומרגש

התסריט הזה הוא מודל לבנייה נכונה של דילמות של גיבור, קצב התקדמות עלילה מיטבי, ואף ניצול מקסימלי של סיטואציות דרמטיות מבלי להשתמש בכלים שנחשבים דרמטיים (צעקות, מוזיקה וכו'). נדמה לי שהוא אחד התסריטים הישראלים המוצלחים של השנה - גם זו שבה נכתב וגם זו הנוכחית. שני הפרסים הנוספים בהם זכה הסרט בירושלים, מלבד תואר הסרט הטוב ביותר, מכילים בתוכם שתיים מנקודות החוזק הנוספות שלו: העורך זוהר סלע אינו ממהר לחתוך ומתעכב ברגישות על כל פעולה של הגיבור, והצלם בועז יהונתן יעקב מזכיר במלאכתו הנוגה מדוע הוא המואר שבצלמי ישראל. ליבנה, הבמאי, מאמץ את קצב הליכתו של קאמל, שמשמעות שמו הוא "גמל". הוא יודע שספינת המדבר האנושית הזו מכילה בדבשתה מספיק עניין ורגש כדי להחזיק סרט שלם.

ואם אנחנו כבר בשמות ומשמעותן, “שרקייה" פירושו "מזרחית", או ליתר דיוק – אותה רוח מזרחית מפורסמת, רוח מדברית. היא יבשה כמו יחס הפקידים אל טענותיו של קאמל בדבר היותו של ביתו הרעוע בלתי מזיק ומבודד בין כה וכה, אבל חמימה כמו הגורם המאחד את משפחתו של הגיבור. ישנו גם סיקוונס מורט עצבים, בו קאמל מנסה להביע את מחאתו ולזכות בתשומת לב, בזעקה חרישית שמזכירה לכולנו את עליונותו של הקולנוע על פני הטלוויזיה, כמו גם סיקוונס סיום מציף רגשית שהביא אותי לדמעות. “שרקייה" הוא סרט מופלא מכיוון שהוא עונה להגדרה של משהו מופלא - סרט ארטהאוס חם, צלול ומרגש. ברמה של סרט טורקי עכשווי. הלוואי שימצא את הקהל שלו, גם אם באיחור. הוא רלוונטי היום כשם שהיה כשהוצג לראשונה.

שרקייה - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ