"דיברנו מספיק": לא ככה רצוי לזכור את גנדולפיני

הקומדיה החדשה שמפגישה את טוני סופרנו עם איליין מסיינפלד מתעסקת במורכבותה של רווקות פרק ב', אבל לא מייצרת מספיק דרמה כדי לסחוף את הצופים לתוך הסרט

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

אחת ההתנגשויות הכי כואבות של קולנוע ומציאות מתרחשת כששחקן או שחקנית הולכים לעולמם. מחד, אשליית הכוכבות ההוליוודית מתנפצת ומזכירה לנו שגם שחקנים הם בני תמותה. מאידך, הרי הסרטים שלהם יחיו לנצח, ממש כפי שהם עצמם, או לפחות הדמויות שגילמו, ירצדו לעד על המסכים. מוקדם יותר השנה, כשהלך לעולמו, השחקן הנהדר ג'יימס גנדולפיני, הצביטה הורגשה היטב בכל לב ברחבי תבל. זאת יחד עם הידיעה שטוני סופרנו הטלוויזיוני, ביג דייב מ"האיש שלא היה שם" וכל אחד מ-50 תפקידיו הנוספים על המסך הגדול והקטן, יישאו את זכרו לעד. וכשגנדולפיני נכנס אל הפריים ב“דיברנו מספיק”, אחד הסרטים האחרונים בהם הספיק להשתתף לפני מותו, אותה צביטה חוזרת ביתר שאת. בסיום הסרט, מדובר כבר במועקה של ממש, משום שלאותה הנצחה שעליה מבוססת אמנות הקולנוע ואשר הופכת שחקנים לבני אלמוות, יש גם צד פחות נעים – קשה להאמין שמישהו ירצה לזכור לגנדולפיני דווקא את הסרט הדלוח והמעייף הזה. אבל העיתוי עשוי להכריע אחרת.

דיברנו מספיק - כל הפרטים ומועדי הקרנות

"דיברנו מספיק" מציב את גנדולפיני בתפקיד משנה, כמושא תשוקתה הרומנטית של גיבורת הסרט. זוהי אווה (ג'וליה לואיס דרייפוס), גרושה מזה הרבה שנים שמחפשת אהבה שניה, ומתפרנסת כמסז'יסטית נודדת. לקוחותיה הקבועים של אווה לא בדיוק מספקים לה עניין בחיים, וכך היא מוצאת את עצמה מתעסקת בעניינים של בתה (טרייסי פראוויי), ומקטרת על צרותיה בפני חברתה הטובה (טוני קולט). הכל משנה כשאותה חברה גוררת את אווה למסיבה בה שני אנשים חדשים נכנסים לחייה. האחת היא משוררת עם כתף תפוסה (קתרין קינר), שהופכת אט אט לחברה ולא לסתם לקוחה, בעיקר הודות לקיטורים על בעלה לשעבר. האחר הוא אלברט (גנדולפיני), גרוש גדל גוף ומוזנח למראה, ששובה אט אט את ליבה של אווה. גם הוא מחפש מישהי לקשר, וגם הוא עומד לשלוח ילדה (איב הוסון) לקולג'.

בנבכי הרווקות השניה. "דיברנו מספיק" - טריילר:

את ההמשך כבר בטח הבנתם בעצמכם. ואם לא, אני לא יהיה זה שיחשוף את המאורע הדרמטי היחידי בסרטה של ניקול הולופסנר (“חברות עם כסף”, “Please Give”). כמו הדמות הראשית שלה, גם היוצרת מקפידה להתחמק מדרמה. ולא בתמרונים מרשימים חלילה, אלא בהורדת העורף מטה ופילוס הדרך העלילתית באופן מעט מגושם ולגמרי צפוי. בכל פעם שיש הבטחה לדרמה, או אירוע שחורג מארוחה נעימה עם חברה טובה, מגיחה מוזיקה שמטרתה לסגור את עפעפי הצופים ולהרגיע את הדופק. אבל הרגעים המשובצים במוזיקה עדיפים על הרגעים הרבים נטולי מוזיקת הרקע. האווירה חלחלה כנראה גם למשחק של רוב המשתתפים, שמגישים את תפקידיהם במעורבות רגשית רבה אך בטונוס שרירים נמוך למדי. כך קורה בכל סצנה שהיא, לא משנה מה אופיה.

הענק העדין

בשלב זה יש להודות שאני כנראה לא קהל היעד של הסרט הזה. לא כל צופה ימצא את עצמו מתחבר לדמות שמשתדלת לסבך מצבים פשוטים ולטעות גם כשקל לעשות דברים נכון, מה שעשוי להוביל להקבלה בין הצניחה ברמת העניין לצניחת העפעפיים לאורך 93 הדקות של "דיברנו מספיק". הסרט הזה מצטרף לסרטים נוספים מהעת האחרונה, כמו "גלוריה" הצ'יליאני (גם הוא מודל 2013), שבוחנים את התופעה החברתית הכלל-עולמית של "הרווקות השניה" (ותודה לפבלו אוטין על שהסב את תשומת ליבי לתופעה, לסרט, ולמושג הקליט). לגיבורה של סרט אמריקאי המתמודדת עם נושאים כבדים כמו אהבה וקריירה בגיל מבוגר, אין את הפריבליגיות של דמויות בנות 20-30, למשל סקס אפיל אוטומטי אצל כל קהל יעד באשר הוא. לכן, דרכה לכיבוש לבבות פחות מובנת מאליה, ובסרט הזה בהחלט יש לפחות את המודעות לכך ואת הניסיון לעשות זאת.

עוד בנוגע לתפקיד הראשי, בתור מעריץ של "סיינפלד" אין שום סיכוי שאי פעם אכתוב משהו רע על לואיס דרייפוס, מה גם שלא ברור מה היא הייתה יכולה לעשות עם דמות שגם לא מתאימה לה מבחינת ליהוק וגם מתקשה לסחוב על גבה את הסרט כבר ברמת התסריט. שאר הקאסט משתדל לתמוך בגיבורה הבעייתית, תרתי משמע. נחמד שיש בקאסט שחקנית שתמיד אפשר לסמוך עליה כמו קתרין קינר, וגם טוני קולט היא לא אחת שמפספסת. אבל התגלית של הסרט מבחינתי היא טבי גבינסון בתפקיד קלואי, חברתה הטובה של בתה של הגיבורה שהופכת עבורה לסוג של תחליף בת. על המסך גבינסון היא מעין שילוב פלאי בין סקרלט ג'והנסון ומישל וויליאמס הצעירות, במציאות היא המייסדת והעורכת של מגזין חשוב בשם "Rookie", ועדיין לא מלאו לה 18. ואיך גנדולפיני? מצוין כמובן, גם בתפקיד של ענק עדין. אבל אפשר רק לקוות בשבילו שהסרט האחרון שהספיק לצלם, דרמת פשע בשם “Animal Rescue” בה הוא מככב לצידם של טום הארדי ונומי ראפאס, יהיה טוב יותר וייזכר בתור העבודה הבאמת אחרונה של השחקן. ואז "דיברנו מספיק", ללא הטייטל הזה, פשוט יישכח ובמהרה.

» דיברנו מספיק - מועדי הקרנות» מאחורי הקלעים: הצד הרך של טוני סופרנו

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ