"חיי עם ליברצ'ה": זוג הגברים שאסור לפספס

בסרטו החדש, סטיבן סודרברג שופך דליים של נצנצים על ריקנות בלתי ניתנת למילוי. אם תצליחו להסתכל מעבר לתלבושות המטורפות של מייקל דאגלס ומאט דיימון, תגלו סיפור קטן ועמוק על אהבה וחיי נישואין

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

סטיבן סודרברג הוא גאון. לפעמים קל לשכוח זאת, או אפילו לטעות בכך. אחרי הכל, האיש מייצר לפחות סרט אחד חדש בשנה (זוכרים את “תופעות לוואי” שלו? זה מ-2013), מתעסק עם חומרים מהם עשויים ז'אנרים הנחשבים נחותים, וכבר מזמן מיצב את עצמו כתעשייה של איש אחד, הפועלת עצמאית, לצד אור הזרקורים ההוליוודי. זאת משום שסודרברג נטש בשנים האחרונות את שני המישורים שהקנו לו תהילה - סרטי איכות שמביאים אוסקרים בסגנון "טראפיק" ובידור גרנדיוזי ונוצץ מסוג סרטי "אושן". בכלל, הוא הודיע שהוא פורש מבימוי קולנוע. אבל אז הכריז על סרט טלוויזיה שהוא עומד לביים - ביוגרפיה על חייו של הפסנתרן האגדי ליברצ'ה, ובעיקר על סקוט תורסון, הבחור הצעיר שנקטף על ידי המאסטרו והפך למאהבו בשנים שהיו מכריעות הן לקריירה של המוזיקאי והן לקהילה הגאה בארצות הברית.

"חיי עם ליברצ'ה" - מועדי הקרנות

תורסון (בגילומו של מאט דיימון) הוא אמריקאי צעיר שחולם להיות וטרינר. מפגש עם גבר זר בפאב מוביל אותו להופעה של ליברצ'ה (מייקל דאגלס בתפקיד-על), ותורסון מוקסם מהכריזמה והכישרון של המוזיקאי האקסצנטרי. מאחורי הקלעים זו כבר אהבה של ממש, וליברצ'ה שוכר את תורסון כדי שיטפל בחיות ביתו. או לפחות זה סיפור הכיסוי שהם מוכרים לכולם, כולל למנהלו של ליבר'צה (דן אקרויד), במטרה לפצוח ברומן סוער שהופך לזוגיות של ממש. וכאשר מגיע שלב השעמום, מתחילות גם כל האובססיות הלא בריאות של כוכבים נוצצים ועשירים מדי. זה כולל מנתח פלסטי (רוב לאו, אם תצליחו לזהות אותו), אמא בודדה (דבי ריינולדס) והרבה מאוד דליים של גלאם הנשפכים על ריקנות בלתי ניתנת למילוי.

תמונות מחיי נישואין, הגרסה הגאה. "חיי עם ליברצ'ה" - טריילר:

הכי עליז שיש

איך קרה שסרט עם במאי וכוכבים בעלי שם התגלגל לכדי הפקה טלוויזיונית? זה התחיל בגלל שאף אולפן הוליוודי לא הסכים לעבוד עם סודרברג וריצ'רד לה-גרייבניז (“הלוחש לסוסים", “מים לפילים") שעיבד את ספרו האוטוביוגרפי של תורסון לתסריט. "חיי עם ליברצ'ה" נזרק מכל אולפן בעיר הסרטים, למרות ששני הכוכבים, מייקל דאגלס ומאט דיימון, כבר היו בעסק. הטענה הייתה זהה – הסרט הזה "גיי מדי". בעולם הטלוויזיה, לעומת הקולנוע, אף אחד לא יגיד משפט כה מיושן ומלא שנאה. אולי חוץ מהיוצרים של סאות' פארק, שחילקו פעם את דרגות הגאווה ל"גיי" ו"גיי כמו ליברצ'ה" - הרמה הגבוהה ביותר של עליזות. רשת HBO שמחה לקחת חלק במיזם, וזו הסיבה שהלוגו שלה מופיע בתחילת הסרט, שלא הופץ מסחרית בבתי הקולנוע בארצות הברית, אלא רק באירופה וכאן אצלנו. זו גם הסיבה שאת הפוסטר מעטרות זכיות בפרס האמי, ולא האוסקר.

אולם, אין סיבה לטעות ולחשוב שמדובר במוצר דמוי הולמארק, שכן כבר בסצנות הראשונות של הסרט, מפגין סודרברג חשיבה ויכולות קולנועיות שחורגות בהרבה מסתם סרט טלוויזיה. מחלקת האיפור של הסרט, שהפכה את דאגלס ודיימון לגברים בכל גיל בו נדרשו להיות מבחינת התסריט, הייתה יכולה לככב באוסקרים. כך גם השחקנים עצמם, העיצוב האמנותי הבלתי סביר של הסרט, התלבושות היוצאות מגדר הרגיל, וגם המוזיקה הנפלאה שהלחין מרווין המליש הוותיק, בפסקול האחרון שהספיק להשלים לפני מותו.

הבמאי שגדול מסך סרטיו

"חיי עם ליברצ'ה" מבצע כמה וכמה מהלכים ותמרונים מרתקים גם מבחינה עלילתית. זה לא באמת סיפור על הקהילה הגאה בארצות הברית, על פייטים או אפילו על מוזיקאי. יש מכל אלו בסרט והרבה, אבל בליבו, מתחת למעטה הזוהר, מסתתר סיפור קטן בהרבה - על חיי נישואין. כולל התחלה מבטיחה אך מלאת טיוחים, חשיפת כמה אמיתות לא נעימות והתגברות על מכשולים באמצעות האהבה, ולבסוף בואה של השגרה הארורה, ואיתה ניסיונות למצוא דרכים לשבור ולעצב אותה מחדש. אלא שהצמד הנשוי אינו מוגדר כך על פי חוק, לא בשנים בהן מתרחשת העלילה (סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80). יש משהו מאוד טבעי בזוגיות של תורסון וליברצ'ה כפי שמגלמים אותם דיימון ודאגלס,על אף הפרש גילים עצום ביניהם, וזה לחלוטין לזכותו של הסרט. בנוסף, יש כאן מהלך מחוכם של סודרברג, שמשכיח מאיתנו כל הזמן את האמת - את תקופת הזמן בה מתרחשים האירועים. כלומר, בתקופתנו אין זה מוזר לראות שני גברים ברגעים אינטימיים, כך שהסיבות לדחיית האולפנים ההוליוודיים את הפרויקט נשמעות מוזרות, על גבול ההומופוביות. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בעניין כלל לא טבעי עבור אמריקה של הסבנטיז בואך אייטיז. על הפער הזה משחק הבמאי, במה שמתגלה רק כאחד הטוויסטים של הסרט, המשתדל להישאר רענן ומסקרן לאורך כל 118 דקותיו, כל פעם בעזרת תחבולה אחרת.

יש גיי, ויש גיי כמו ליברצ'ה. מייקל דאגלס ומאט דיימון (צילום: יח"צ)

ואולי כאן טמון גם הסבר חלקי לניתוק של סודרברג מן הקהל הרחב בזמן האחרון. סודרברג הפך ליוצר מרתק יותר ויותר עבור חובבי וחוקרי קולנוע, משום שהאיש עצמו הוא תופעה קולנועית. הוא אמן המניפולציה כשם שהקולנוע הוא אמנות המניפולציה. הוא חי את האשליה שהוא מוכר, משטה בתקשורת, מכיר מצוין את חוקי המשחק ומכופף אותם לצרכיו. הוא מצלם בעצמו את סרטיו תחת השם הבדוי פיטר אנדרוז, למרות שכולם כבר שמעו על השקר. סטיבן סודרברג הוא במאי שכמעט תמיד יהיה גדול יותר מהסרט אותו הוא מביים, או אפילו מהדמות הראשית בו. וזו לא משימה פשוטה כשהסרט עוסק באחד האמנים הססגוניים והראוותניים של המאה ה-20. אם כי ליברצ׳ה אינו הדמות הראשית בסרט, שמבוסס על ספרו של תורסון ואכן מעביר את דמותו תהליך קלאסי של דמות ראשית, הכולל התבגרות והתפכחות. אבל אף אחד לא גוזל את הפוקוס מן היוצר, שגם סרטיו הופכים יותר ויותר מטא-קולנועיים, או לפחות כאלה שמפתה מאוד לנתח אותם דרך פריזמה של קולנוע על קולנוע, לפחות ברמת הסאבטקסט. אבל ניתוח שכזה דורש ספוילרים לגבי השאיפה הכמוסה של ליברצ'ה כפי שהיא מוצגת בסרט, כמו גם לאירוע השיא עימו בוחר הבמאי לסיים סרט על מוזיקאי. אז אולי זה המקום לסיים ולהזכיר שוב שכל זה לא אומר שסרטיו של סודרברג אינם מהנים לצפייה, תהיו מי שתהיו.

"חיי עם ליברצ'ה" - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ