"יסמין הכחולה": קייט בלאנשט תציל את וודי אלן?

זה לא באמת משנה מה נכתוב על החדש של וודי אלן, כי בכל מקרה תלכו לראות אותו. אבל זה לא מה שיעצור את אורון שמיר מלהסביר למה מדובר בסרט לא מהנה בעליל, למרות השחקניות יוצאות הדופן

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

כשבאים לדבר על "יסמין הכחולה", חייבים קודם כל לדבר על וודי אלן. לציין שזהו הסרט שמחזיר את היוצר הפורה לארצות הברית, אחרי גלות בת מספר שנים בה הנפיק גלויות תיירות מכל מיני ערים מפורסמות, שכנראה הכריחו אותו לשרבב את שמן לכותרת (“ויקי כריסטינה ברצלונה”, “חצות בפריז”, “מרומא באהבה”). הוא עשה זאת מטעמי מימון והפקה, שכן מסתבר שהסחורה של וודי כבר לא חמה כבעבר במולדתו, או לפחות כך הוא הרגיש. למרות זאת, גם בשנים אלה הספיק אלן לזכות את פנלופה קרוז באוסקר על תפקידה ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", ולקבל בעצמו אחד, על התסריט של "חצות בפריז". את הפסלון המוזהב שלו אלן לא טרח להגיע כדי לקבל, כי הוא לא ממש סופר את האוסקרים. ייתכן שהוא צודק, שכן הקהל ממשיך לנהור לסרטיו ולשים בהם את מבטחו, בין אם אלן עצמו מקיים את אותו הדבר ובין אם לאו.

"יסמין הכחולה" - כל הפרטים ומועדי הקרנות

"יסמין הכחולה" מגיע ארצה עם מחמאות כמו "הסרט הטוב של וודי אלן מזה שנים", ובאזז אוסקר רציני, בעיקר סביב התפקיד הראשי, אותו קיבלה קייט בלאנשט. אבל הסרט הזה, הרבה לפני שהוא סרט וודי אלן, הוא בראש ובראשונה סרט מאוד לא מהנה לצפייה. לא שיש סיבה להגיד או לכתוב זאת - ממילא אף אחד לא יקשיב, בגלל ששמו של אלן גדול בהרבה משמות מבקריו.

חזרתו של אלן אל חופי אמריקה עוגנת את העלילה של סרטו החדש דווקא בסן פרנסיסקו, ולא בניו יורק, אהובתו האמיתית. מי שכן מגיעה מהתפוח הגדול היא הדמות הראשית, ג'סמין (בלאנשט). מדובר באשת החברה הגבוהה שירדה כליל מנכסיה וצרות רבות שיתבררו רק בהמשך פקדו את משפחתה הגרעינית. בצר לה, היא עולה על מטוס ונוחתת על אחותה, ג'ינג'ר (סאלי הוקינס), שמצידה שייכת למעמד הבינוני-נמוך ומתחזקת בית, עבודה, שני ילדים, ובני זוג לוזרים מתחלפים. חזרתה של ג'סמין לחייה לא הייתה יכולה להגיע בתזמון גרוע יותר, בטח מצידו של הבחור הנוכחי, צ'ילי (בובי קאנבייל, הגרסה האמריקאית של השחקן ניר לוי), שבדיוק התכוון לעבור לגור עם ג'ינג'ר.

גלגל הצלה לצופה המבולבל. "יסמין הכחולה" - טריילר:

הסרט נע קדימה ואחורה בזמן, במבנה שאמור לעשות שני דברים עיקריים. ראשית, לחשוף בהדרגה ובנתחים קטנים את ההיסטוריה המלאה של שתי האחיות בבגרותן. שנית, לשפוך אור על סיטואציות המתרחשות בהווה ובכך להקנות להן נופך אחר – בין אם לטעון אותן דרמטית, או להקצין אותן עד כדי גיחוך לשם יצירת פן הומוריסטי. קצת קשה להתרגל לקפיצות בזמנים, שמגיעות ללא הודעה מוקדמת או שוני ויזואלי בין הסצנות, ועוד לפני שהספקנו להכיר מספיק את הדמויות כדי לדעת מי היה עם מי ומתי. אבל בנקודה קריטית הסרט מתאפס על עצמו ומספק גלגל הצלה לצופה המבולבל. מנקודה זו, נותר לאותו צופה רק לצוף בים הלא באמת סוער, והלא לגמרי משעשע הזה, בתקווה קלושה להיפלט הביתה ולראות איזה סרט טוב.

אחותי זה הכי

מבחינת חזונו הקולנועי מעולם לא הייתי מעריץ של אלן, ועבורי המילה שיכולה לסכם את הפן הזה ברוב סרטיו היא "דהוי". גם אלן עצמו עסוק פחות בפירוטכניקה קולנועית, ותמיד היה נחשב לאמן הסיפור ובניית הדמויות. אז מבחינת הסיפור, לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שאלן כתב מעשיה על אנשים שהוא אינו מכיר באמת, אולי רק קרא עליהם פעם בעיתון. הניסיון שלו ליצור התנגשות בין אשה עשירה לשעבר שלא באמת עבדה יום בחייה, לבין החבר'ה צרי האופקים והכיסים שבאמת בנו את אמריקה, מרגיש מתחנף ולא אמיתי. מה שמוביל אותנו לדמויות, שאילו היו מרתקות יותר ודאי היו מרימות את רמתו של הסיפור, או לפחות משכיחות את קיומו לפרקים. אבל לא.

הבחירה בג'סמין כגיבורה המובילה את הסיפור היא עונש לצפייה. יש לה אך ורק שני מצבי צבירה – מרוסקת לחתיכות של דיכאון קליני, או מעמידה פנים שהיא סוג של בת אצולה מטעם עצמה. מכאן, אגב, שני פירושים אפשריים לתואר "הכחולה" שמוצמד לה בכותרת הסרט. בלאנשט מבצעת את שני הביטים ההתנהגותיים שעליה לגלם בכישרון מעורר התפעלות, כמו תמיד (ולכן לא אתפלא אם תזכה באוסקר השנה). מדובר באחת מאותן שחקניות נדירות באמת, שגם אם יתבקשו לשחק רע, פשוט לא יוכלו לעשות זאת. אבל לראות יוצר מחרבן, מקיא ורומס את הדמות הראשית שלו במשך 98 דקות, זה פשוט לא משהו ששווה ללכת בשבילו לקולנוע. הבוז והשנאה של הסרט לדמות כה תהומיים, והניסיון להעבירה השפלות רבות ככל האפשר הוא כה סדיסטי, עד כי אין ברירה אלא להימשך מיידית לאחותה ולסובבים אותה.

ג'ינג'ר עם לוזר מתחלף. "יסמין הכחולה" (צילום: יח"צ)

זה המקום להחמיא להוקינס על הופעתה, אפילו יותר מלבלאנשט. לה דווקא כן היה עם מה לעבוד, והיא משכילה לברוא דמות של אשה מספיק חביבה ומוכת גורל כדי לרחם או לחבב אותה חזרה, וגם מספיק סתומה כדי להיות מבדרת בפוטנציה, למרות שהרבה מהבדיחות הן על חשבונה. כן, גם כאן לא ניכרת אהדה יתרה של הסרט לדמות, עד לרמת הלגלוג לטעמי.

אז במקרה וחשקה נפשכם בסרט שלכאורה מצדד באנשים הפשוטים, בזמן שהוא לועג להם, וכאילו מציג מסע או תהליך של אשה יהירה שהחיים טפחו על פניה - “יסמין הכחולה" יעשה את העבודה מצויין. לעומת זאת, אם אתם מעדיפים סרטים שניכר כי יוצריהם השקיעו יותר מאשר דקותיים בעשייתם, או לפחות במחשבה עליהם – נסו חזק חזק להתעלם משם הבמאי במקרה הזה. או קחו משהו ישן יותר של וודי אלן וצפו בו בבית, דוגמאות לא חסרות. אחרי הכל, האיש עושה סרטים בתדירות שבה רובנו חוגגים ימי הולדת.

"יסמין הכחולה" - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ