"אנה ערביה": כשיובל שרף שותקת, המוזות מתבלבלות

סרטו החדש של עמוס גיתאי צולם בשוט אחד, מה שהקשה על הטובים שבשחקני ישראל לספק את הסחורה. אולי קורה פה משהו מעניין, רק חבל שלא רוצים לגלות לנו מהו

אור סיגולי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור סיגולי, עכבר העיר

הנה כמה עובדות על הסרט "אנה ערביה": הוא הוקרן בפסטיבל ונציה וזכה בשני פרסים בפסטיבל חיפה האחרון, על התסריט ועל הצילום. הוא סרט המנסה לאתגר את עצמו הן מבחינת הנרטיב והן מבחינת אמצעיו הקולנועיים. הוא סרט שמקבץ בתוכו כמה מהשחקנים הישראליים הטובים ביותר, וכמה מאנשי הצוות המרשימים ביותר. אבל בעיקר, הוא סרט של עמוס גיתאי. וזה אומר עליו הרבה יותר מכל דבר אחר.

"אנה ערביה" - כל הפרטים ומועדי הקרנות

גיתאי הוא אחד הבמאים הפורים ביותר שקמו למדינת ישראל, והוא שם דבר בכל פסטיבלי העולם. עם זאת, בישראל הקולנוע של גיתאי לא מוצא את הקהל שלו. הסיבה לכך היא שגיתאי, במאי שבא מתחום האדריכלות ומחשיב את עצמו ארכיטקט יותר מכל דבר, פיתח שפה קולנועית משלו, שתמיד מתנגשת עם ציפיות הקהל. הנרטיב של גיתאי הוא אחר, עבודת השחקנים שלו היא אחרת, הרעיונות בסרטיו הם אחרים, ופעם אחר פעם הקולנוע שלו נתקל בחומות התנגדות מצד הקהל והביקורת. מעבר לסרטים בודדים כמו "כיפור" ו"עלילה", שמספרים סיפור בצורות שיחסית מתקרבות למשהו מוכר, נדמה שהקולנוע של גיתאי עושה הכל כדי לטשטש את המדיום אליו הוא משתייך. ולכן התגובות אליו לרוב חריפות למדי. הדברים האלו אינם כתב הגנה לגיתאי כבמאי, או לסרטו "אנה ערביה". למרות שמדובר באחד הסרטים היותר נגישים שעשה לאחרונה, יש בו בדיוק את אותם הדברים שימנעו מהצופה להתמסר אליו.

גם הטריילר צולם בשוט אחד? "אנה ערביה":

סיפורים מהחצר של גיתאי 

עיתונאית צעירה מגיעה לחצר פנימית רחבת ידיים בדרום תל אביב, שם היא מנסה להתחקות אחרי סיפורה של ניצולת שואה מנוחה, שבחרה ללכת אחרי בחיר ליבה ולהתאסלם. שורת התיאור הזו, הדרך הכי סבירה בה אפשר לדבר על עלילת הסרט, מתייחסת אל ארבע הדקות הראשונות שלו פחות או יותר. מהרגע הזה גיתאי מרפה מסיפור המסגרת ונכנס למערבולת המהורהרת שהיא שפתו הקולנועית.

אם להתייחס למבע הקולנועי של הסרט, כפי שמצופה מביקורת קולנוע, עיקר מהותו הוא ה"גימיק" שהוא צילום הסרט כולו בשוט אחד, צילום רציף ללא עריכה. זה אחד האתגרים המסקרנים ביותר לבמאי ולצוות שלו. מאז שהקולנוע אימץ את המדיה הדיגיטלית נעשו נסיונות בצילום רציף. הדוגמא הכי מפורסמת לכך היא "תיבה רוסית" של אלכסנדר סוקורב משנת 2002, שממשיכה להדהים גם היום. מכאן שהאלמנט הזה לא נחשב לפורץ דרך, ובעיקר (וזו הסכנה הגדולה) תופס יותר מדי תשומת לב. הצילום הרציף מעורר תהיות רבות ומציף את יתרונותיו וחסרונותיו של הסרט, בלי שנקבל תשובה לשאלה למה נבחרה הטכניקה הזו.

המחיר של כל פאשלה

הצילום הרציף של "אנה ערביה" יכול להזין דיון עמוס ורחב, אבל בשורה התחתונה הבחירה בו אינה מובנת, בוודאי בהתחשב בכך שהסרט אינו מחויב בו. על אף שהתסריט שומר על אחדות הזמן והמקום, המבנה של הסרט הוא אפיזודלי. התסריט בנוי על רצף מונולוגים של הדמויות שגרות בחצר כשכל אחת בתורה באה ונותנת את משנתה, בין אם מדובר בדברים ברומו של עולם או סתם במצב הבריאותי של הדמות המרכזית (שהיא כמובן עמוסת סאבטקסט ומשמעות). מה שבוודאי עומד מאחורי המהלך הצילומי הוא ניסיון לייצר ריאליזם נטול מניפולציות קולנועיות. אבל נדמה שהצילום הרציף רק מרחיק את הסרט מהריאליזם המיוחל, שמעולם לא היה מנת חלקם של סרטי גיתאי, אלא לוקח אותו למחוזות התיאטרון - אולי המדיום הסיפורי הכי רחוק מריאליזם. יכול להיות שלכך כיוון גיתאי, אבל בסרט אין מספיק עוגנים כדי שנחשוב כך.

הצילום מרחיק מהמציאות. אסי לוי ויובל שרף ב"אנא ערביה" (צילום: יח"צ)

הראשונים לשלם את המחיר של השוט חסר החיתוכים הם השחקנים, שחייבים להשאר בדמות לאורך כל הסרט ויודעים שכל פאשלה קטנטנה שלהם עלולה לעלות להפקה ביום צילום נוסף. גיתאי אמנם אסף אליו את מיטב השחקנים שיש לנו, אבל גם הם מתקשים לעמוד במלאכה. השחקנים הגברים בסרט – יוסוף אבו ורדה, אורי גבריאל ונורמן עיסא – מצליחים להחזיק את דמותם לאורך כל הסרט באופו די מעורר השתאות, כנראה בגלל שהמבטא הערבי בא להם יותר בקלות. מתוך שלושתם בולט במיוחד נורמן עיסא, בתפקיד הההפוגה הקומית, שעושה כהרגלו תפקיד נפלא ואינו מזייף אפילו בתו אחד. לעומת זאת, נדמה שנשות הסרט (אסי לוי ושרה אדלר) שמתקשות יותר להחזיק את המבטא הערבי, כמו גם את האינטנסיביות שמשחק מסוג זה מצריך.

יופי נטול הקשר

הציר המרכזי של הסרט, עיתונאית צעירה בגילומה של יובל שרף, לא מצליח להיות הדבק שסוג כזה של קולנוע מצריך. שרף לקחה על עצמה את אחד התפקידים היותר מורכבים ששחקן יכול למצוא: במשך 81 דקות היא רק מאזינה, אבל בכל רגע נתון חייבת להראות רמת עניין גבוהה. הקשבה היא אחד הדברים הכי קשים לשחק, ונדמה שהרבה פעמים המשימה הזו, שהייתה מפילה גם שחקניות ותיקות ומנוסות, פשוט גדולה עליה. יופיה של שרף הוא ללא ספק מהפנט, אבל מכיוון שדמותה לא עוברת כמי שבאמת נמצאת וחיה את הסיטואציה בה הועמדה, המתח מתפורר. זו כמובן לא אשמתה בלבד. מאוד קשה לעקוב אחרי סרט בו כל מה שהדמויות עושות זה להפציץ הצופה בשמות לא מוכרים ואירועים תלושים. כבר במונולוג השלישי כל השמות מתערבבים בראש ומאוד קשה לעקוב אחרי האינפורמציה, מה שהופך את רוב המילים שנפלטות לחלל החצר לג'יבריש נטול הקשר.

בחינת "אנה ערביה" כסרט קולנוע היא משימה מתסכלת למדי, כי אין ספק שהוא הולך כנגד המוסכמות הדרמטיות. הבעיה היא שהבחירות הקולנועיות של הסרט בתחום הצילום והליהוק אינן מאפשרות לו להתפתח, ובעיקר מקשות על הצופה לעבור חוויה, אפילו אם אינטלקטואלית. בסופו של דבר הצופים נשארים עם סימן שאלה גדול מדי, והרגשה כאילו נכנסו לחצר שכנראה קורה בה משהו מעניין, אבל אף אחד לא רוצה לספר לנו מה זה.

"אנה ערביה" - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ