"דיאנה": מה חשבו לעצמם יוצרי הסרט?

הסרט על דיאנה אמנם שובר את תדמית הנסיכה שחייה כמו בסרטים, אבל עושה לה עוול בכל מובן אפשרי אחר. ויש גם תיאוריית קונספירציה לקינוח

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

עוד בחייה, אמרו כולם שסיפור כמו זה של הנסיכה דיאנה הוא אגדה שקיימת רק בסרטים. החל מנישואיה לצ'רלס נסיך וויילס בגיל 19 ובהיותה גננת (עם ייחוס), דרך ילידת שני יורשי העצר לבית המלוכה הבריטי וחייה כנסיכה, וכלה בגירושיה מצ'רלס והפיכתה לפרסונה ציבורית הידועה בכל העולם בזכות מפעלי הצדקה שלה. כשהגיע סיפורה אל קיצו הטרגי בסוף שנות ה-90, באותה תאונת דרכים נוראית בפריז, התרבו הקולות והדעות על כך שחייה היו סרט לכל דבר ועניין. אז מדוע רק עכשיו, 16 שנה לאחר מכן, מתגשמות התחזיות שהופכות את ליידי די מאייקון עולמי לדמות ראשית בסרט קולנוע? תשובה אפשרית היא שרק עכשיו אפשר יהיה לקבל ניפוץ די טוטאלי של פיגורה ציבורית, כפי שקורה בסרט "דיאנה". שבירת דמות שנחשבה לסנדקית של חסרי המזל ולצינור המקשר בין בית המלוכה הבריטי המנותק לבין העם שלו, ואזרחי העולם כולו. אם כי לא בטוח שזו הייתה כוונתם של היוצרים.

"דיאנה" - כל הפרטים ומועדי הקרנות

הסרט מתמקד בשנתיים האחרונות לחייה של ליידי די, המגולמת בידי נעמי ווטס והרבה ספריי לשיער. במהלך תקופה זו חיה הנסיכה בבדידות במעונה הראוותני, והמשיכה את פעילותה ההומניטרית והפילנטרופית. באחד מביקוריה בבית חולים מקומי, צד את מבטה מנתח לב ממוצא פקיסטני בשם חסנט קאן (נייבין אנדרוס, שלנצח ייזכר בתור סעיד מ”אבודים”). השניים מתחילים להתראות בחשאי, הרחק מעיני הציבור ותחת אפם המרחרח תדיר של אנשי בית המלוכה, ורומן גדול מהחיים מתחיל ללבלב. אצל דיאנה הכל היה גדול מהחיים עצמם, ולכן גם הקשיים בהם נתקלים בני הזוג תפחו למימדים מתאימים. מצד אחד, קשה לנהל רומן עם האישה המפורסמת בעולם ולהישאר אנונימי, כפי שרצה חסנט. מאידך, להתקבל לחיק משפחתו הפקיסטנית לא עומד להיות קל, אפילו עם כוח העל של דיאנה היה לכבוש בחיוך כל לב שפגשה.

דמות שבירה ומעורערת. "דיאנה" - טריילר:

ג'אנק פוד וניסיונות התאבדות תיאור העלילה הזה יכול היה להשתייך לכל דרמה רומנטית שמאלצית על נסיכה משועממת ומפונקת ואחד מפשוטי העם שקונה את ליבה. זהו בהחלט המנוע העלילתי המרכזי ב"דיאנה", המציג שני אנשים מאוהבים שנתקלים שוב ושוב באותו הקושי להיות ביחד, במשך סרט של כשעתיים. יכול להיות שזה די נאמן לעובדות החיים, אבל הרפטטיביות הזאת מאוד מתישה לצפייה קולנועית. חשוב יותר, "דיאנה" חוטא לדמותה של הנסיכה מספר פעמים. ראשית, הוא מציג אותה כאישה שבירה ומעורערת, שלא יכולה להגדיר את עצמה או לחיות את חייה ללא גבר. שנית, דיאנה של הסרט היא יצור חסר מושג לגבי החיים ברמות בלתי סבירות, המורכבת מכל אותן סטיגמות שאנשים מדביקים על בית המלוכה – לא רק שהיא לא יודעת לבשל משום שלא הרתיחה אפילו מים מימיה, אפילו להזמין ג'אנק פוד אליה הביתה מרגיש לה כמו פלישה מהחלל החיצון. האם הסרט שכח שלא נולדה וגדלה בארמון בקינגהאם, כפי שמטעה לחשוב כינויה הנסיכותי?

גם אם תסכימו לקבל את דיאנה בתור אובססיבית מנותקת, הסרט ממשיך ומערים קשיים להתחבר לדמותה. את היותה אחת הדמויות הציבוריות שאזרחי העולם באמת האמינו לרצונן לעזור למסכנים, מפריך הסרט בעזרת מספר רגעים קצרים של פרובוקציה. על פיו, כל אירועי ההתרמה והביקורים במדינות עולם שלישי היו רק כדי שיאהבו אותה, ולא באמת היה אכפת לה מאותם ילדים קטועי גפיים שהצטלמה איתם, לעיתים באופן ציני. אבל את מכת המחץ שומר הסרט ממש עד סופו, שם הוא רומז, אם אפשר לקרוא לזה כך, שמותה הטרגי של ליידי די נגרם באשמתה שלה. שהיא זו שהזמינה את הפפראצי לרדוף אחריה ואחרי מאהבה החדש דודי פאייד (שבסרט הוא רק תירוץ לעוד שברון לב מאהובה האמיתי וניסיון לגרום לו לקנא), אם לא באותו יום בפריז אז בימים שקדמו לכך. דיאנה אמנם הודתה, ברגע טלוויזיוני מצמרר, על ניסיונות התאבדות ופגיעה בעצמה, אבל הסרט מגדיל לעשות וחורץ את דינה באופן מאוד לא מכבד.

ספריי לשיער במקום אוסקר. נעמי ווטס (צילום: יח"צ)

בלי הילה נסיכותית לא לגמרי ברור מה חשבו לעצמם יוצרי הסרט, בשום שלב של העשייה. זה מתחיל בהחלטה לבסס את הביוגרפיה הקולנועית דווקא על ספר צהוב בשם "אהבתה האחרונה של דיאנה", שכתבה קייט סנל. זה ממשיך בבחירה בתסריטאי סטיבן ג'פריס, שהפילמוגרפיה שלו כוללת סרט אחד בלבד – "ליברטין", סיפורו של רוזן מהמאה ה-17 שהרס את חייו ברדיפת התענוגות שלו. אבל זה עוד כלום לעומת הבחירה בבמאי אוליבר הירשביגל, מי שחתום על הסרט הקאנוני אודות ימיו האחרונים של היטלר – "הנפילה". לא פלא אם כך ש"דיאנה" הוא מעין שילוב של כל אלה – יש בו את ההרגשה הלא נעימה של אופורטוניזם נוכח הרצון של האנשים לקרוא משהו צהוב, את הדמות שמחריבה חיים של אחרים, ואת הימים האחרונים בחייה של מנהיגה שרואה את מותה מגיע.

אלא שכל אחד מן הנדבכים עליו בנוי הסיפור פועל באופן עצמאי ובמנותק מחבריו. הדרמה הרומנטית כתובה באופן מגוחך, הבמאי בכלל מושך בהתחלה לכיוון של סרט מתח ואימה בניסיון לייצר עניין בכוח, ולרגל הרביעית של השולחן המתנדנד הזה, השחקנים, אין הרבה סיכוי. אנדרוס מאוד משתדל בתפקיד האהוב האקזוטי, רק שלא נתנו לו הרבה עם מה לעבוד. אבל מצבו עוד טוב יחסית לתפקיד הראשי. לא נעמי ווטס ולא ההילה של הנסיכה האמיתית מצליחות לייצר חיבה או הזדהות עם דמות כה פתטית וצבועה, כך שקשה להאמין כי השחקנית תשחזר את הישגה מהשנה שעברה ותהיה מועמדת לאוסקר. בכלל, תיתכן התעלמות יחסית מהסרט הזה, שמנסה לשכתב את ההיסטוריה באופן לא מאוד חכם או מוצלח, ובעיקר מיותר.

"דיאנה" - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ