"סוף": סלבס מסטולים בתפקיד עצמם

הסרט החדש של כנופיית ג'ונה היל וסת' רוגן מתהדר בכל המי ומי של הוליווד הצעירה, ומעלה תהייה קיומית עמוקה: כמה צחוקים שווה הרגשה מחורבנת?

אורון שמיר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

בפעם האחרונה שבה הונח על הגריל של התוכנית "Comedy Central Roast" סלבריטאי הוליוודי, היה זה ג'יימס פרנקו. הוא זכה לכבוד המפוקפק להיות מושפל במשך שעה וחצי על ידי חבריו לסרטים ולחיים. “Roast” הוא המונח המקוצר לתוכנית חד שנתית של ערוץ קומדי סנטרל, בה מתכנסים יחד כוכב מנופח וקומיקאים מושחזים, שאמורים להגיד לו את כל האמת בפנים. פרנקו, מצד אחד שחקן לא מאוד ותיק ומאידך פוץ רציני שמחשיב עצמו כאמן דגול, היה מטרה קלה עבור מפיקי התוכנית שהחליטו להעמיד מהצד המעליב של המנגל את סת' רוגן, ג'ונה היל וחברים נוספים של הכוכב. הערב התנהל בשילוב לא ברור של פרגון וירידות קלות למדי על פרנקו. הנושאים היו צפויים, וגם אם היו כואבים, הטיפול היה בכפפות משי. אבל מה שהיה חשוב הוא עצם קיום האירוע, שנערך באמצע הקיץ. תזמון לא מקרי, שכן לג'יימס פרנקו, סת' רוגן, ג'ונה היל והחבורה יש סרט חדש שיצא לאקרנים בארצות הברית בדיוק באותה תקופה.

"סוף" - כל הפרטים ומועדי הקרנות

לאחר הצפייה ב"סוף", נדמה שאין הרבה הבדל בינו ובין ה"רוסט" של פרנקו. בשני המקרים מדובר במפגן אהבה עצמית בזוי של כוכבים הוליוודיים דרג ב', כביכול לרווחת הצופים, שכביכול אמורים לעוט על פרויקטים כאלה כשם שהם לוגמים בשקיקה כל פיסת רכילות על אותם סלבס. כלומר, מה שאמור לקסום לצופה הפוטנציאלי הוא לא רק היותו של הסרט קומדיית אסונות בכיכובם של כל המי ומי בהוליווד הצעירה, אלא ההזדמנות לראות את אותם כוכבים מגלמים גרסאות של עצמם. מי הם באמת? מהו אורח חייהם? האם הם בני אדם ממש כמונו? תודו שזה יהיה מרגש מאוד לגלות שכן.

אפוקליפסה בהוליווד. "סוף" - טריילר:

כשמייקל סרה הפליק לריהאנה הסרט נפתח עם הגעתו ללוס אנג'לס של ג'יי ברושל, שחקן קומי שנודע בעיקר בהיותו חבר מאוד טוב של סת' רוגן. שנה עברה מאז התראו במקום מגוריו הנוכחי של רוגן, שגורר את ברושל למסיבה בבית החדש של ג'יימס פרנקו. בשלב הזה מתחיל הסרט בניימדרופינג היסטרי למדי, כי המסיבה של פרנקו מלאה עד להתפקע במפורסמים בתפקיד עצמם ובאינטרקציות מבדחות ביניהם. דמיינו למשל את מייקל סרה על קוקאין, מפליק לריהאנה בישבן. או צפו בזה בסרט הזה - לשיקולכם. בשלב מוקדם מאוד של המסיבה מתחילות האפוקליפסה וחורבן האנושות, שגובות קורבנות רבים בנפש. השורדים הראשיים הם רוגן, ברושל, פרנקו, היל, קרייג רובינסון ודני מקברייד. האם יקימו ציביליזציה חדשה? האם ינסו להתמודד עם הארמגדון שמשתולל בחוץ? או שאולי יישארו בבית ויעשנו משהו?

"סוף" נראה קצת כמו היפותזה בעבודת מחקר על דור ה-N, דור הנרקסיסטים, כפי שמכונים בלעג המתעדים האובססיביים. כנראה שמשהו ביכולת לדווח על כל מחשבה שעוברת במוחו של כל אדם בימינו, באמצעות הטכנולוגיה בכלל והרשתות החברתיות בפרט, נותן הילה של חשיבות לכל אותם שרעפים שהיו אמורים להישאר במגירות במוח. כך קורה שאנשים לא מספיק מעניינים בטוחים שהם השיט הבא, ואם אתה במקרה גם מרוויח סכומי כסף מגוחכים ורגיל לראות את עצמך על המסכים ובמדורי הרכילות – כנראה שתתחיל להאמין בחשיבותך עבור המין האנושי. בהוליווד, כל שאתה צריך לעשות זה להביע משאלה – והיא תתגשם. ואם מתחשק לסת' רוגן ואוון גולדברג, התסריטאים של "סופרבאד" ו"הצרעה הירוקה", לעשות קומדיית סטלנים אפוקליפטית ולזרוק פנימה את כל מי שהם מכירים בהוליווד – זה בדיוק מה שהם יעשו. ממש כשם שלאדם מן השורה בא לשתף את העולם בתמונה של ארוחת הצהריים שלו, כך נוצר הסרט הזה. ואם לנסח זאת בשפתה של החבורה, מדובר בקבוצה של גברים לא מאוד מושכים שמאוננים אחד לשני ועל השני עד למצב של כוויות דרגה שלוש, בזמן שהם מסטולים מספיק בשביל לחשוב שהם באורגיה מלאה בכוכבות הוליוודיות לוהטות.

אוננות דרגה 3. "סוף" (צילום: יח"צ)

הפוך מהומור בתור פארודיה עצמית, או אפילו מוצר בידורי רדוד, הסרט הזה פשוט עצלני ומסבירני מכדי להיות מהנה. עצלני משום שרוב ההתרחשויות נראות כמו הרעיון הראשון שעלה לחבר'ה לראש, ובעיקר בגלל שרוב הדיאלוגים מרגישים מאולתרים, ולא בחן או בכישרון. מסבירני כי רוב הרגעים בסרט מלווים בפרשנות מטופשת של אחת הדמויות לאירועים מאוד ברורים שמתחוללים כרגע על המסך ("הוא רודף אחרינו, הוא רודף אחרינו! אנחנו בורחים!"), כשלפעמים דמות נוספת מצטרפת לחברתה ומקריינת לאט ובזהירות את האירועים ("למה הם בורחים? אה, הוא רודף אחריהם!"). נדמה לי שזוהי ההגדרה ל"ההיפך מהומור", אם יש מושג כזה. ואם אין, אז מעכשיו צריך להיות.

הבעיה שהכל עובד בסרט באופן הזה, כך שאפילו הדמויות מאופיינות לא דרך ההתנהגות שלהן אלא דרך מה שאחרים אומרים עליהן ("אתה כזה צדקן"), ומה שהן אומרות על עצמן ("אני כזה צדקן"). רוגן וגולדברג לא השאירו הרבה מקום לצופים להבין לבד, ולכן גם לא לצחוק עד הסוף משום בדיחה. אבל אולי ככה זה כשיש כל כך הרבה אגו על סט אחד. ואני מתכוון להופעה של פרנקו בלבד, השאר דווקא בסדר. והם גם מגובים בהופעות אורח רבות מספור, החל מאמה ווטסון במבטא הטבעי שלה, איחוד מרגש של שלישיית "סופרבאד" ואיחוד מרגש באמת של להקת בנים נערצת בסצנה שכמעט ומצדיקה את הצפייה הדי מייגעת בסרט הזה. אבל רק כמעט.

זה לא של"סוף" אין את הרגעים שלו. ומכיוון שקומדיה היא ז'אנר אמפירי מבחינת הקהל, אין לי ספק שגם הצופה היבשושי ביותר, או אפילו מבקר קולנוע, ימצא את עצמו צוחק לפחות פעם אחת במהלך ההקרנה. קומיקאים טבעיים כמו רוגן, היל או מקברייד בהחלט יכולים לספק את הסחורה, אפילו נוכח תסריט ילדותי וגחמתי. אבל האם כמה צחוקים שווים את ההרגשה המחורבנת שמתלווה לסופו של סרט גרוע? כזה שיצאת מהבית בשבילו וכל מה שבא לך לעשות אחריו הוא לחזור הביתה ולראות איזה סרט טוב? הבחירה בידיכם.

"סוף" - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ