"המשרת": אלף כוכבים לא יצליחו להציל אותי

למרות הופעה עוצמתית של השחקן הראשי והופעות משעשעות של הטובים שבכוכבי הוליווד, "המשרת" סובל מעומס יתר ולא מצליח להעמיק במה שחשוב. המסקנה: האפוס הקולנועי איבד את כוחו. פבלו אוטין מחכה לסדרת הטלווזיה

פבלו אוטין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

"המשרת" יוצא לאקרנים בשנה רווית סרטים שסוגרים חשבון עם היסטוריית דיכוי השחורים בארצות הברית. מ"ג'אנגו ללא מעצורים" ו"לינקולן" שפתחו את השנה ועד "תחנת פרויטוייל" ו"12 שנים עבד" שמסתובבים בפסטיבלים כמו קאן, ניו-יורק וסאנדנס. סרטים בולטים מהשנים האחרונות (כולל "העזרה") מבטאים את האופן שבו אמריקה עושה חשבון נפש לגבי התהליכים שהיא עברה ועוד עוברת בנוגע לקשר שבין שחורים ללבנים. כמובן שאת הגל הזה אפשר לקשר בקלות לכהונתו של אובמה בתור הנשיא האמריקאי השחור הראשון. יתכן שתחושה של ניצחון השמאל הליבראלי בארה"ב מצית את הרצון להסתכל אחורה בזעם ולבדוק את עוולות העבר, כשבסוף כל סרט יגיע איזשהו הבזק של תקווה, פורקן והישג משחרר.

"המשרת" - כל הפרטים מועדי הקרנות

גם "המשרת" הוא כזה. סרטו החדש של לי דניאלס ("פרשס") הוא אפוס שמנסה לכסות כ-80 שנה של היסטוריה אמריקאית שחורה דרך דמותו של משרת שחור שעובד בבית הלבן. אם יש משהו שהצפייה ב"המשרת" מלמדת אותנו, זה שהנשיאים שקידמו בצורה משמעותית את זכויות האזרח של השחורים באמריקה היו דווקא הנשיאים הרפובליקנים. הנקודה הזאת מרתקת שכן "המשרת" מעביר את צופיו תהליך שמתחיל ממקום בו השחורים מועסקים בתנאי עבדות ונרצחים ללא הגנת החוק, ומסתיים באופן רגשני בבחירתו של נשיא שחור לבית הלבן. אלא שלפי הנתונים, למרות שיש נשיא שחור ודמוקרט באמריקה, המצב החברתי-כלכלי של השחורים במדינה לא השתפר. האירוניה הזאת לא זוכה להתייחסות ב"המשרת", שבעיקר חוגג את ההצלחות של תנועות השחרור האפרו-אמריקניות, ממרטין לותר קינג ומלקולם אקס ועד לפנתרים השחורים.

רוצה להיות "פורסט גאמפ". "המשרת" - טריילר:

 שחור מחמד ולבן מגוחך

דמותו של המשרת, המגולמת בעוצמה רבה על ידי פורסט וויטאקר, משמשת כסמל מורכב לתהליכים הפנימיים שעברה החברה השחורה בארה"ב. מצד אחד הוא הדמות הכנועה, המקבלת את גורלה לצורך הישרדות ומתוך חרדת קיום גדולה. הוא השחור שמשרת את האדם הלבן ללא הסתייגויות. במקביל, הוא מסמל את האופן שבו הכניעה והסברת הפנים הנעימה עזרה לחזק את התקבלותם של השחורים על ידי אמריקה הלבנה. אל מול גיבורו, מעמיד הסרט דמות אחרת המגולמת על ידי דיויד אוילאו ("לינקולן"), לוחם פוליטי רדיקלי, שמאמין שהשינוי יבוא רק עם השחורים יתקוממו, ויפסיקו להיכנע לכוח הלבן. הדילמה בין הגישה הרכה לבין הגישה הקשוחה ולעתים אף האלימה, רדפה לאורך שנים את החברה השחורה באמריקה. "המשרת" מודע לשיח הפוליטי הזה ומנסה להתמודד איתו, לעתים דרך סצנות קטנות שרומזות על נושאים כבדים ולעתים דרך נאומים ישירים שמבטאים מילולית את העמדות השונות.

למשל, בארוחה משפחתית בה הסועדים השחורים מביעים התלהבות מהופעתו של כוכב הקולנוע האפרו-אמריקני סידני פואטייה, מתייחס הסרט לדילמה של "שחור המחמד" - זה שמצליח להתקבל בחברה הלבנה וזוכה להכרה והערכה. מצד אחד דמותו מייצגת את מי שמקרב את השחורים ללבבות הלבנים וכך עוזר לתהליך איטי של התקדמות לקראת הרמוניה חברתית. אבל מצד שני, הדימוי של שחור המחמד מייצר אשליה מזיקה, שהשחורים יכולים להתקבל על ידי חברה האמריקאית הלבנה. הדמות מצליחה להתקדם בחברה למרות שהיא שחורה, תוך שהיא מתנהגת כמו אדם לבן ולא מאיימת על השכבה השלטת. באמצעות דימוי שקרי ששומר על הסטטוס קוו, היא אמורה להרגיע את התסכול והזעם של ההמון הגדול של השחורים המדוכאים. "המשרת" מנסה להראות שהשחורים הגיעו לאן שהגיעו בזכות השילוב של שני המאבקים במקביל, מכיוון אחד היד הסותרת, ומהכיוון השני זו המלטפת והמרגיעה.

כשהקולנוע מפסיד לטלוויזיה

"המשרת" מצליח להעביר תחושה אפית דווקא דרך סצנות אינטימיות. גיבורינו נפגש בארבע עיניים עם הנשיאים המתחלפים, ומשרת אותם נאמנה. כל נשיא מגולם על ידי כוכב הוליוודי אחר: רובין ווילימאס, ג'ון קיוזק ("נאמנות גבוהה"), אלן ריקמן וג'יימס מארדסן ("אקס-מן") מופיעים בתפקידי אורח משעשעים שהופכים את האדון הלבן האולטימטיבי למגוחך למדי. התוצאה קצת מבלבלת, יתכן שבכוונה. מצד אחד אנחנו אמורים לחבב את הנשיאים יפי הנפש שמתייחסים כל כך יפה לשחורים, אך מצד אחר משהו בייצוג הקריקטוריסטי לא מאפשר את הערצתם. שזה טוב, כי אפילו אם הם אדיבים ובעלי כוונות טובות, הם עדיין מובילים את החברה שמייצרת את העוולות שהסרט לא נמנע מלהראות. במקביל להופעות האורח של הנשיאים, גם ונסה רדגרייב, ג'יין פונדה, קובה גודינג ג'וניור (שואו מי דה מאני מ"ג'רי מגווייר"), לני קראביץ וטרנס הווארד ("איירון-מן") מפציעים על המסך. בולטת מעל כולם אופרה ווינפרי, שגם הפיקה את הסרט, בהופעה רכה ויפה בתור אשתו של הגיבור.

הספונסרית של אובמה בפעולה. ווינפרי ב"המשרת" (צילום: יח"צ)

הופעתם של כל כך הרבה כוכבי קולנוע מסמלת סוג של תמיכה והתפקדות המונית שבאה לשדר לנו ש"זה סרט חשוב". דניאלס מנסה לעשות יצירה שמסכמת תהליכים ומכסה את כל הזוויות. בגלל רוחב היריעה ההיסטורי ונקודת המבט דרך דמות עממית כביכול, קשה שלא להשוות את "המשרת" ל"פורסט גאמפ". בסופו של דבר היתרונות של הסרט קשורים לאופן שבו הוא רוקם את הדרמה של גיבורו הייחודי, והחסרונות שלו נטועים באופן שבו הוא נכנע לקלישאות הקולנועיות דרך תפניות דרמטיות נדושות שמשטיחות את הסיפור ומדגישות יותר מדי את צדדיו האלגוריים והייצוגיים. הניסיון לספר היסטוריה שלמה מעניק לסרט עושר מסוים ומעביר את צופיו מסע מעניין, אך ההתעקשות לטפל בכל מאורע מהמאה האחרונה ולהגיע באופן די מאולץ לבחירתו של אובמה, מפיל על "המשרת" יותר משהוא מסוגל להכיל.

עם כל יתרונותיו, "המשרת" עובד יותר כמוצר הוליוודי רגשני ופחות כדרמה היסטורית מעמיקה ומורכבת שיודעת לרדת לשורשים. בתור הזהב שעוברת הטלוויזיה האמריקנית, היה יכול להיות מעניין לראות את הניסיון של "המשרת" דווקא בתור סדרה, שתאפשר לדייק בניואנסים ולהעמיק באירועים הרלוונטיים. מסיבה זאת, הצפייה ב"המשרת" מעוררת הבנה כואבת של הנקודה שבה הטלוויזיה מצליחה והקולנוע נכשל. אם "המשרת" הוא סמל למשהו, זה שמול התקציבים ואורך הנשימה של הסדרות של ימינו, האפוס הקולנועי איבד את כוחו וכבר לא מסוגל לספק את הסחורה.

"המשרת" - מועדי הקרנות

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ